מפתח השרירים הישראלי הוא סיפור די יפה – קצת מצחיק, קצת מוגזם, לפעמים מלא אבקת חלבון על השיש – אבל יפה.
זה עם שמנסה להיות חזק, לא רק מבחוץ.
כי כאן, בין אזעקה לפקק, בין יוקר מחיה למילואים, אתה לומד מהר מאוד שחוסן הוא לא מותרות – הוא מקצוע.
ישראל – המדינה היהודית היחידה – עדיין כאן, חזקה יותר ממה שהאויבים רוצים להודות. למרות טילים, למרות ביקורת, למרות שהעולם מצפה מאיתנו להיות "קורבן מושלם" שמתאבד בשקט.
החושך תמיד ינסה לכבות. כי אור יהודי – זה אור של חירות, אמת, חיים. והחושך שונא את זה. הוא מעדיף עבדות, שקרים ומוות.
לפעמים נראה שמישהו כאן שכח שחיילים באו להגן, לא לכתוב ספר ילדים קבוצתי
זה לא שהם גיבורים למרות מה שלימדו אותם. הם גיבורים בזכות מה שלימדו אותם — אהבת הארץ, מסורת, אחריות, כבוד. ערכים שנחשבים היום במערב לבושה חברתית, פה הם כרטיס הכניסה לחיים עצמם.
הבחירה היא פשוטה: או שישראל תגן על בני בריתה כשנשמעת הקריאה – או שהיא תאבד את עצמה לדעת במבוך של ציניות, זהירות ושיקולים תקשורתיים. אם הדרוזים לא שווים תגובה – מה כן ?
כי אם לא נושיט יד היום – מחר לא תהיה למי . . . ומי יישאר אז להילחם לצידנו?
כבר עשרות שנים ש"החרדי שלא מתגייס" הפך לאחת הדמויות הסמליות של החברה הישראלית – לצד הסטודנט הנצחי, הקיבוצניק הדועך והטבעוני הכפייתי. הוא לא באמת אדם, אלא סמל: של שבר חברתי, של פער ערכי, של הוויכוח היהודי הנצחי בין מי שעובד קשה לבין מי שלומד קשה – או סתם יושב קשה.
לחיות בישראל זה כמו לנהוג על כביש מהיר בלי בלמים, עם נוף מרהיב ותחנה דלק שמוכרת חומוס מהטובים במדינה. אתה אף פעם לא יודע מה יהיה מחר – אבל יש סיכוי סביר שזה יתחיל באזעקה וייגמר בשיחה עמוקה על החיים, עם בירה קרה ותחושת שייכות עזה.
