מי את קנדיס אוונס והאם התחלת לגדל כבר שפם ?

אם הייתם שואלים לפני כמה שנים מי תהיה הדוברת הבולטת של הימין האמריקאי החדש, סביר להניח ששמה של קנדיס אוונס לא היה עולה. היום, לעומת זאת, קשה להתחמק ממנה. היא נמצאת בכל מקום – פודקאסטים, רשתות חברתיות, הופעות לצד טוקרס שמרניים ואפילו גיחות לשמאל כדי ללבות אש. פעם הייתה סמל לתעוזה ולשחרור מן הנרטיבים הפרוגרסיביים. היום? היא מזכירה לפעמים יותר מדי את הדמויות שמבקרות את ישראל מימין – בלהט ובעקביות שגורמת להריח משהו לא טוב.

אז מה בעצם קרה לקנדיס אוונס? ומתי התחילה לגלוש מאג'נדה שמרנית בריאה לביקורת אובססיבית שמריחה כבר אנטישמיות במסווה של "דאגה לאינטרס האמריקאי"?

הילדה הטובה של הימין – אז והיום

קנדיס אוונס צמחה אל תוך התודעה הציבורית בתור צעירה שחורה שאומרת את מה ש"שחור לא אמור לומר" – שמערכות הרווחה הרסו את הקהילה האפרו-אמריקאית, ש-BLM זו תרמית כלכלית ואידיאולוגית, ושהקורבנוּת היא מוצר שמוכרים אותו טוב מדי.
היא דיברה בצורה חדה, רהוטה, לפעמים גסה – אבל תמיד היישר מהכיוון של השכל הישר. לא פלא שהיא זכתה לתמיכת שמרנים רבים, כולל יהודים.

אבל מה קורה כשהכוכבת החדשה של הימין האמריקאי מחליטה שהיא כבר לא צריכה את הקהל היהודי שתמך בה בדרך למעלה?

השבר הגדול: ישראל והמלחמה בעזה

הנקודה המשמעותית ביותר בשבר בין קנדיס אוונס לבין תומכים יהודים רבים הגיעה בעקבות מתקפת הטרור של חמאס על ישראל ב-7 באוקטובר 2023. אוונס, כמו רבים מהשמאל הרדיקלי, לא מיהרה לגנות את חמאס. להפך – הפיד שלה התמלא בביקורת כלפי ישראל על "תגובה מופרזת", על "רצח אזרחים בעזה" ובעיקר על מה שהיא תיארה כהתעלמות אמריקאית מ"סבלם של הפלסטינים".

-- פרסומת --

התגובות שלה עוררו סערה לא קטנה, במיוחד בקרב קהל שמרני-נוצרי ויהודי שראה בה אשת ברית. אבל אוונס לא נסוגה. היא הכפילה את מינון הביקורת על ישראל, חיבקה נרטיבים אנטי-ציוניים שמגיעים היישר מפי האויבים של המערב, ודיברה על "לובי יהודי" כמעט באותו טון שבו דיברו עליו בעבר האויבים של השמרנות – מהשמאל הרדיקלי או מהימין האפל של המאה ה-20.

מתי ביקורת על ישראל הופכת לאנטישמיות?

בואו נשים את הדברים על השולחן: מותר, ואפילו רצוי, לבקר את ישראל. גם מתוך הימין. אבל כאשר הביקורת הופכת לעקבית, מופרזת, נטולת קונטקסט ומתובלת ברמיזות על "שליטה יהודית", "אינטרסים יהודיים" ו"השפעה כלכלית", זה כבר לא שמרנות – זה משהו אחר לגמרי. זו אותה אנטישמיות "ישנה וטובה", עטופה במילים חדשות, עטופה בדגל אמריקאי, מחייכת מתחת לתסרוקת מדויקת של פוקס ניוז.

והבעיה עם קנדיס אוונס היא לא שהיא מבקרת את ישראל – אלא שהיא עושה את זה בסגנון שגורם לאנטישמים האמיתיים למחוא לה כפיים.

השורש: בידול כפוי מתוך רצון לאותנטיות?

אפשר לנסות ולהבין מאיפה זה בא. אוונס, כמו רבים אחרים מהימין החדש, מתעבת צייתנות לממסד, גם כאשר הממסד הזה הוא ימני. היא מתנגדת לאידיאולוגיה המפלגתית המסורתית, שונאת פוליטיקלי קורקט, וכנראה רואה בעצמה כוכבת על שמעל המפלגות.
היא רוצה להיות "האמיתית", זו שלא מוכנה ללכת בתלם – גם אם זה יוביל אותה למחוזות מסוכנים.

והאמת? זה תהליך די מוכר. הכוכבים שמגיעים רחוק מדי, שמתחילים להאמין שהם לא טועים לעולם, נוטים להתאהב בקיצוניות. בדיוק כמו קומיקאים שהתחילו בתור מבקרי תרבות הפוליטיקלי קורקט והפכו לריאקציונרים שמפזרים תיאוריות קונספירציה. או כמו פרשנים ימניים שהחלו כקול שפוי נגד השמאל – והפכו לקול משיחי שמבקש להבעיר את העולם.

ומה עכשיו?

האם קנדיס אוונס איבדה את דרכה? תלוי את מי שואלים. יש מי שממשיכים להגן עליה ולומר שהיא פשוט מביעה ביקורת נוקבת – ויש מי שחושבים שהיא חצתה קווים שלא חוזרים מהם.
מה שבטוח הוא שמי שבנה את תמיכתו על האמון של יהודים שמרנים ופרו-ישראלים, לא יכול לירוק לבאר שממנה שתה – ואז להצטלם כאילו כלום.

שומר נפשו ירחק

הימין האמריקאי לא צריך עוד אנטי-ציונים במסווה של "אותנטיים". יש מספיק כאלה בשמאל.
הוא צריך דוברים אמיצים, ערכיים, נאמנים לברית בין ישראל לאמריקה, ולא כאלה שמשתמשים בישראל כמו קלף זמני במשחק דומינו רעוע.
אם אוונס רוצה להיחשב דמות רצינית, עליה לבחור אם היא בצד של האמת – או בצד של הרמיזות האפילות.
בינתיים, לא מעט תומכים יהודים בוחרים שלא לחכות לתשובה.