מה למדנו? לשכוח אסור, לסמוך אסור, להפסיד – בלתי אפשרי
שנתיים אחרי 7.10, השיעור הברור הוא שלעם היהודי אסור להתבלבל: לא להאמין לשום הבטחה של "שלום עולמי", לא לשכוח את המחיר של השאננות, ולא להניח שהעולם המערבי יגן עלינו.
אוקטובר 2025. כשרמת האנטישמיות באירופה עולה, בריטניה חוטפת התקפי זהות, ואנחנו מנסים להחליט אם להזמין את מי שנחשב שם ל"אויב הציבור" או ל"חבר של היהודים".
בישראל של 2025 יש לנו איום מצפון, מדרום, ממזרח – וגם ממרכז תל אביב
אומרים שלכל דבר רע יש צד טוב אבל קשה למצוא יתרונות בהמון שמגיע עם דגלי ישראל להפגין נגד… ישראל, כשמאות אלפי עוקבים בערבית מתרגמים בלייב את השלטים.
אירופה המבולבלת רצתה להתמכר לאנרגיה ירוקה, למנועי רוח, ולטורבינות שמתחננות לשמש באמצע דצמבר. אבל פוטין שעדיין שולט בברזי הגז והנפט יודע שכשקר והצינור סגור – אידיאולוגיות נמסות כמו שלג ברוסיה באפריל
העיתונאי הפוליטי הוא כמו נביא בשערי העיר – רק שבמקום לזרוק אבנים, הוא מצייץ.
הוא יודע הכל, שומע מה שלא נאמר, ומנחש מה יקרה לפני שזה בכלל עלה לדיון.
ובפוליטיקה הישראלית – לפעמים הוא זה שכותב את התסריט, לפני שהפוליטיקאים אפילו קראו את ההוראות.
הפקידים הבכירים – מי באמת מושך בחוטים כשאף אחד לא מסתכל
הגענו לפרק שבו הפוליטיקה עוזבת את האולפנים, את המיקרופונים ואת הקלפיות – ונכנסת לאזור האפור של הכוח האמיתי: האנשים שלא נבחרו אבל יודעים בדיוק מי כן ייבחר.
יש דברים קבועים בחיים: השמש זורחת במזרח, הפקקים בנתיבי איילון, ומדי ספטמבר מגיע ראש ממשלת ישראל לניו-יורק כדי לנאום מול אולם מלא נציגי מדינות שמצקצקים בלשון ומצביעים בעד כל מה שמערער את קיומה של ישראל
"מה מנסים למכור לנו בתרבות הפופ – ולמה כל ראפר היום נשמע כמו דובר של האו"ם?"
הראיון עם מקרון היה יכול להיות רגע שבו ישראל מציבה את המראה מול אירופה. במקום זה קיבלנו עוד שעת טלוויזיה שמזכירה למה הציבור הימני בארץ מתייחס בחשדנות לכל מה שמגיע מערוצי המרכז־שמאל
אם היה פרס נובל לזריקת ישראל מתחת לגלגלים, אירופה כבר הייתה זוכה בו בכל שנה.
אולי זה הזמן שנפסיק להתפלא: זה לא באג, זו פונקציה. כל עוד האירופים מחפשים לעצמם תחושת מוסריות בזול – אנחנו נישאר השעיר לעזאזל האהוב עליהם.
