השקר של "האפרטהייד הישראלי" הוא לא טעות, אלא אסטרטגיה. הוא נועד לא לתקן את ישראל — אלא לחסל את הרעיון שלה.
ולכן אסור לנו להתייחס אליו בסלחנות אקדמית או בהומור ליברלי. אבל מותר לנו, ואפילו רצוי, להתייחס אליו בציניות — ולחשוף את האבסורד שבו.

אירופה של סוף 2025 היא שיעור בהיסטוריה לכולנו: יבשת שלמה שמכרה את עצמה בשם ערכים ריקים. השאלה היא – האם נלמד מהשיעור הזה בזמן, או שנמצא את עצמנו בעוד עשור כותבים על "ישראל 2035 – קווים לדמותו של המזרח התיכון הפוסט-יהודי" ?

החיים נמשכים, גם אם הפיד קצת תקוע – וזה בסדר לעזוב אותו מאחור
הפיד לא יודע מתי מספיק אבל אתה יכול לדעת.

פעם היו באירופה אבירים, קתדרלות, אופרה, תחרות גבינות, ומלחמות שאפשר היה להבין — בערך.
היום יש בה יותר מסגדים מקתדרלות, יותר רמאדן מחג מולד, ויותר התחשבות באיסלאם מאשר בתרבות שיצרה את דנטה, בטהובן ומונה ליזה.

ברקע, בכותרות, מתנגן הפזמון הקבוע: "שגרה מלאה בכל הארץ, למעט יישובים בטווח כזה או אחר."
בסוף, אחרי כל פיצוץ – ישראלים יודעים לעשות דבר אחד טוב באמת: לחלום על השגרה כאילו היא הדבר הכי מרגש שיש.

המשפט הזה נמכר בעולם, במיוחד בשמאל הפרוגרסיבי, כאילו הוא מתאר איזו פנטזיית אחווה בין-עדתית: מהירדן ועד הים, כולם יגורו בשלום, יחלקו חומוס, וילמדו אחד את השני ריקודי עם.
זה רעיון יפה — בערך כמו לחשוב שאם תפתח את כל הכלובים בספארי, האריות, הזברות והג'ירפות יעשו על האש ביחד.