🏁 הפוליטיקה בישראל היא לא גיהנום ולא גן עדן … היא קרקס.
אבל איזה קרקס מופלא, צבעוני, מטורלל – שמדי פעם, באמצע הכל, מצליח לגעת בלב ולשנות מציאות.
יש ביטוי ישן שאומר: "אם זה הולך כמו ברווז, מדבר כמו ברווז – כנראה שזה עובד עליך."
ובישראל של השנים האחרונות, הברווז הזה הוא השיח הרדיקלי של השמאל: קול גבוה, טון צודקני, דופק כנפיים בהיסטריה – ובפועל הורס כל מה שדומה למסגרת, אחריות, או מדינה מתפקדת.
בישראל גם הכלכלה לובשת מדים.
בזמן שאחרים בורחים מהאש, אנחנו מוצאים דרך למכור לה כובע, סטארט־אפ, ומודל עסקי.
ההיסטוריה כבר הוכיחה: אימפריות לא צריכות להיות צעקניות כדי לכבוש. לפעמים מספיק להיות מנומסות.
כי בעוד איראן עוד בונה פצצה, טורקיה כבר בונה את הסדרה שתגרום לכם לאהוב את מי שיחזיק בה.
"פתחי וזימרי בעם" בגלי ישראל זו כבר לא רק תוכנית רדיו, זו תרבות. או אם לדייק – זו מראה עקומה, מדויקת להחריד, של הימין הישראלי בשנת 2025: חצויה, קולנית, חמה, שנונה – ובעיקר נהנית מהכעס שלה.
ביום אחד, כל החלומות, החיבוקים, והסדנאות של “דו־קיום בקפה ומאפה” – התרסקו לתוך מציאות שמדברת בשפה אחרת לגמרי: טילים, מוות, וחטופים.
והשמאל הישן – זה שראה כל מחבל כ“שותף פוטנציאלי לשלום” – מצא את עצמו בלי שותף ובלי שלום
הם באים בשם "האנושיות", מדברים על "כבוד האדם", נושאים שלטים עם "די לכיבוש", וצועקים: "זכויות לכל בני האדם!"
אבל כשאתה, בן האדם מהצד הלא נכון של המפה, מעז לבקש גם קצת זכויות – פתאום אתה אויב הציבור.
בקרוב באזור הסכסוך הקרוב אליכם: אופרת הסבון הגיאופוליטית שבה האויב של אתמול הוא ה-BFF של מחר – והקבוע היחיד הוא כאוס.
“במזרח התיכון, שלום זה לא ההפך ממלחמה – זה רק פורפליי.”
אתה תמיד יכול לנסות שוב. ועוד פעם. ועוד פעם.
כן, כי שלום – מסתבר – הוא המוצר היחיד בעולם שאתה משלם עליו מראש, שוב ושוב, גם כשהוא לא מגיע.
המנהיג שמילא את החלל הפוליטי של אירופה המרכז-מזרחית, האיש שהמציא מחדש את המונח “אוטוקרציית שיק” — שילוב של כוונות לאומניות, ניהול מדויק של התעמולה המקומית, וטאקטיקות פוליטיות שמשאירות את בריסל בחוסר נוחות תמידית.
