הם באים בשם "האנושיות", מדברים על "כבוד האדם", נושאים שלטים עם "די לכיבוש", וצועקים: "זכויות לכל בני האדם!"
אבל כשאתה, בן האדם מהצד הלא נכון של המפה, מעז לבקש גם קצת זכויות – פתאום אתה אויב הציבור.
בקרוב באזור הסכסוך הקרוב אליכם: אופרת הסבון הגיאופוליטית שבה האויב של אתמול הוא ה-BFF של מחר – והקבוע היחיד הוא כאוס.
“במזרח התיכון, שלום זה לא ההפך ממלחמה – זה רק פורפליי.”
אתה תמיד יכול לנסות שוב. ועוד פעם. ועוד פעם.
כן, כי שלום – מסתבר – הוא המוצר היחיד בעולם שאתה משלם עליו מראש, שוב ושוב, גם כשהוא לא מגיע.
המנהיג שמילא את החלל הפוליטי של אירופה המרכז-מזרחית, האיש שהמציא מחדש את המונח “אוטוקרציית שיק” — שילוב של כוונות לאומניות, ניהול מדויק של התעמולה המקומית, וטאקטיקות פוליטיות שמשאירות את בריסל בחוסר נוחות תמידית.
בימים כתיקונם, "אמפתיה" הייתה מילה חביבה – מין דרך לומר: אני רואה אותך, שומע אותך, ולא אשלח אותך לפינה.
אבל בגרסתה העכשווית – אמפתיה היא נשק סלקטיבי להשגת שליטה מוסרית
במדינת ישראל יש מגפה מסתורית של טלפונים שנופלים בדיוק ברגע הלא נכון.
תשאלו את בכירי המשטרה, הפרקליטות, הצבא – כולם חולים באותה מחלה: “דלקת טלפון נייד רגיש מדי.”
כשהנאיביות פוגשת את המציאות, ומגלה שהיא חבשה כיפה וקיבלה סכין בגב
אם יש משהו שאירופה יודעת לעשות טוב – חוץ מלזקק אלכוהול – זה לחלק מוסר.
מאות שנים של כיבושים, מלחמות עולם, ג'נוסיידים קולוסאליים – והיום? הם הומניסטים. נאורים. אחראים מוסרית.
האמריקאים עכשיו מגלים את מה שאנחנו בישראל למדנו מזמן: טולרנטיות זה מצוין – עד שמישהו מנצל אותה כדי להשתלט עליך.
למה מותר לכולם להיות גאים – חוץ ממך
