מי שחושב שזה סיפור אמריקאי טועה בגדול. גם אצלנו בישראל יש מי שמסמנים דעות כ"מסוכנות", יש מי שדואגים להשעות חשבונות, לבטל אירועים ולצייר אנשים כמפלצות. מי שחושב שזה נגמר שם – שיזכור שכשמסמנים מישהו כאויב העם, תמיד יימצא מישהו שייקח את החוק לידיים
צ’ארלי קירק לא היה עוד פרשן פוליטי. הוא היה לוחם תרבות. הוא הבין משהו שהרבה פוליטיקאים שמרנים מפספסים עד היום: שהמאבק האמיתי לא מתרחש בפרלמנט, אלא בכיתת הלימוד. לא בכנסת ולא בקונגרס – אלא על המרצפות של הקמפוס ועל המסכים של הטיקטוק. הוא ידע שבלי להחזיר את השיח הציבורי למרכז בריא – אפשר לשכוח מכל רפורמה פוליטית.
צריך לומר את האמת: הכדור הזה לא נורה מרובה אחד בלבד. הוא נורה משנים של דמוניזציה. מהתקשורת שציירה אותו כאויב הדמוקרטיה. מהאקדמיה שהפכה אותו לסמל של "פשיזם" כי העז לדבר בעד חופש הביטוי.
סיעות קטנות הן כמו ספינת הצלה בשיטפונות הפוליטיים.
הן קטנות, אולי לא מושכות תשומת לב – אבל בלעדיהן, כל המערכת מתמוטטת.
והכי חשוב – הן מוכיחות שלפעמים, אפילו בגודל קטן, יש כוח ענקי.
בהתחלה הוא היה מין חדר צדדי כזה, בלי הרבה אישיות, בצבע שמנת משעמם, חלון קטן עם בריח כאילו גנוב מצוללת רוסית, ומיטה מתקפלת אבל אז בא הסבב, ופתאום – הממ"ד הפך ללב הבית.
הקבינט הוא כמו קרקס עם פרסים: מופע מתמשך שבו כל אחד רוצה להיות הכוכב, אבל בסוף כולם יוצאים עייפים ועם מעט מאוד תוצאות.
עם כל האקשן, הזעקות והוויתורים, הקבינט ממשיך להחזיק את המפתחות – של הניהול הלאומי, וגם של הפוליטיקה התקשורתית.
החות’ים ביקשו להיות כוח אזורי בזירת־הצללים; ישראל הזכירה להם שגם לצל יש ראש. חיסול הצמרת אינו סוף הסיפור – הוא רק שכתוב של הפרק הנוכחי. במזרח התיכון, מי שיורה – נבחן לא רק בכוונתו אלא גם בחסינות הנהגתו
הוא עומד מולי, הילד בן השבע, עם מבט רציני שמזכיר לי את סבא שלו – רק שפה אין מקטרת או כוס תה.
יש קופיקו בפיג'מה, טוסט חצי שרוף, ושאלה אחת ששולחת אותי לארבעה כיוונים של חרדה: "אבא, אם יש כיפת ברזל – למה יש אזעקות בכלל?"
יש ביטויים שכשאתה שומע אותם אתה מרים גבה, ויש ביטויים שגורמים לך להתפקע מצחוק באמצע הלילה, "בעזה רעבים" שייך לקטגוריה השנייה.
הרי אם יש אספסוף אחד בעולם שיודע למנף כל טרגדיה מדומיינת לכתבת שער בניו-יורק טיימס — זה בדיוק העם המומצא שיושב 40 דקות דרומה מאשקלון.
על פניו, כיסא הוא חפץ שימושי. יושבים עליו, לפעמים מניחים עליו מעיל … אבל בפוליטיקה הישראלית – הכיסא הוא הכל.
הוא סמל, הוא יעד, הוא חלום, הוא אובייקט פולחני – מדובר בכיסא שגורם לאנשים חכמים לשכוח אידיאולוגיה, משפחה, ובמקרים קיצוניים – עבר פלילי.
