פייסבוק היא לא חבר. היא לא פלטפורמה ניטרלית. היא גוף פוליטי. היא מעצמה. היא התאגיד החדש שאומר לנו מה לחשוב, מה לומר, ומה לא להגיד. וכל זה, כשאנחנו מנדבים לה מידע, רגשות, תמונות, ואפילו זכרונות.
פעם עיתונאים היו רודפים את הסיפור , היום הם מכתיבים אותו מראש.
הם לא שואלים מה קרה, הם שואלים: "איך זה משרת את המסר שלי?"
הבעיה של אירופה היא לא השריעה, הבעיה היא שהיא כבר לא בטוחה מה היא רוצה להיות –
וכשזה קורה, מישהו אחר ממלא את הוואקום.
אם לסכם את זה בפשטות: טילים זה חומרה, משטר זה תוכנה
ובמזרח התיכון, תוכנה נוטה לקרוס הרבה לפני שהחומרה נגמרת.
אם יש דבר אחד שאפשר לומר על העם היושב בציון, זה זה: הוא אולי לא ביקש את המציאות הזו.
אבל הוא בהחלט למד לחיות איתה … ואם כבר לחיות איתה – אז לפחות עם קצת הומור.
הסיפור של הבאריסטה מהסרטון של נתניהו הוא אחד מאותם רגעים קטנים שמסבירים תופעה גדולה.
בעידן הרשתות החברתיות, הקרב על דעת הקהל כבר לא מתנהל רק בין ממשלות, הוא מתנהל בין דימויים.
בעוד שבמערב האמת היא אידיאל (גם אם לא תמיד מושג),
בחלקים נרחבים מהעולם האיסלאמי האמת היא משתנה טקטי.
יש מדינות שבהן "עדכון חדשותי" פירושו שערורייה פוליטית, שינוי במזג האוויר או משחק כדורגל חשוב. בישראל, לעומת זאת, "עדכון חדשותי" הוא לעיתים קרובות משהו בנוסח:
"אזעקות במרכז, יירוטים בצפון, הציבור מתבקש להישאר בקרבת מרחבים מוגנים." וזהו. החיים ממשיכים.
לוחמה משפטית היא לא תופעת לוואי – היא שיטה
שיטה של אליטה שמסרבת להתרגל לעולם שבו היא כבר לא הרוב
טראמפ לא החזיר את המערב לימין, הוא החזיר אותו למציאות.
ישראל לא מדינה קיצונית, היא מדינה עם זיכרון היסטורי תקין.
