יש רגעים שבהם ההיסטוריה לא נכתבת – היא מתבשלת. על אש בינונית, עם הרבה שמן דלגיטימציה, רוטב חשדנות, וקישוט של מראית עין. ברוכים הבאים למטבח המשפטי של מדינת ישראל, שם התבשיל המרכזי כבר שנים הוא "תיקי נתניהו", אבל ההגשה? כמו בפריז – קטנה, מנופחת, יומרנית, ומאוד יקרה למשלם המיסים.
להיות הורה בזמן מלחמה זו לא רק חרדה – זו עמדה.
זו החובה לשדר יציבות – גם כשאתה בעצמך סדוק
כיצד "ארץ נהדרת" הפכה ממראה עוקצנית לכלי תעמולה מתוזמר – גרסה בלתי מתנצלת
האמת המביכה והגאה גם יחד: אם יש דבר אחד שישראלים עושים מהר יותר מהתראה של פיקוד העורף – זה מם
איך איראן גילתה שישראל היא לא ג'וק במקלחת אלא דבור עצבני עם פצצת אטום
מאמר עמוק ומפוקח על הרעיון האיראני, הטעות האיראנית, והעכביש שלא מת מהדברה
איך הצליח גבר בריטי, הומו, שמרן, חובב וויסקי ונאומים ארוכים, להפוך לקול הצלול האחרון בעולם שאיבד את הקול
דאגלס מאריי – צדיק אחד בסדום
מה קורה כשהממסדים הוותיקים מבינים שהם כבר לא שולטים בנרטיב – ומחליטים להכות דרך מערכת המשפט
המשפט הזה – "חוזרים לשגרה" – הוא כנראה אחד המשפטים הכי ישראליים שיש.
הוא נאמר תמיד באותה נימה מזויפת של הקלה, מהולה בקצת חשש, עם קריצה שכולנו יודעים שזה שקר.
התקשורת בימינו היא לא רק מקור מידע – היא מערכת חינוך לאומית, רק בלי פיקוח.
והיא מלמדת אותנו שוב ושוב: אל תאמינו בעצמכם, אל תתגאו בצה"ל, אל תאמינו שאפשר לנצח. זה לא "נאור"
📜 ועדות הכנסת הן כמו מסעדה עם הרבה שפים, אבל כולם מחפשים קודם את הקופה הקטנה. כל דיון הוא מלחמה, כל הצבעה היא דרמה, וכל ועדה היא סיפור בפני עצמו. ובסוף? החוק שכולם דיברו עליו – עובר, אבל עם שינוי קטן: “בכפוף לתקנות שלא ינוסחו לעולם.”
