בחירות בישראל זה לא רק דמוקרטיה – זה פסטיבל של הבטחות בלתי ניתנות לקיום, סרטוני טיקטוק מביכים, וקרבות טיטאנים בין אנשים שלפני חודש היו באותה מפלגה
הוותיקן – אם תחשבו על זה, אין עוד מקום בעולם שבו אנשים בחלוקים לבנים מקבלים החלטות מוסריות עבור מיליארדי בני אדם, ובאותה נשימה מסבירים לנו – היהודים – איך לנהל את עניינינו בארץ ישראל. תכל’ס, זה כמו לקבל הרצאה על טבעונות משף של מסעדת סטייקים
האסלאם הקיצוני הוא לא "בעיה מקומית" ולא "גל טרור חולף" – הוא חלק מעימות תרבותי-דתי עמוק בין תפיסות עולם מנוגדות. השאלה איננה אם יש מלחמת עולם שלישית, אלא אם המערב יכיר שהוא כבר בתוכה.
מה למדנו? לשכוח אסור, לסמוך אסור, להפסיד – בלתי אפשרי
שנתיים אחרי 7.10, השיעור הברור הוא שלעם היהודי אסור להתבלבל: לא להאמין לשום הבטחה של "שלום עולמי", לא לשכוח את המחיר של השאננות, ולא להניח שהעולם המערבי יגן עלינו.
אוקטובר 2025. כשרמת האנטישמיות באירופה עולה, בריטניה חוטפת התקפי זהות, ואנחנו מנסים להחליט אם להזמין את מי שנחשב שם ל"אויב הציבור" או ל"חבר של היהודים".
בישראל של 2025 יש לנו איום מצפון, מדרום, ממזרח – וגם ממרכז תל אביב
אומרים שלכל דבר רע יש צד טוב אבל קשה למצוא יתרונות בהמון שמגיע עם דגלי ישראל להפגין נגד… ישראל, כשמאות אלפי עוקבים בערבית מתרגמים בלייב את השלטים.
אירופה המבולבלת רצתה להתמכר לאנרגיה ירוקה, למנועי רוח, ולטורבינות שמתחננות לשמש באמצע דצמבר. אבל פוטין שעדיין שולט בברזי הגז והנפט יודע שכשקר והצינור סגור – אידיאולוגיות נמסות כמו שלג ברוסיה באפריל
העיתונאי הפוליטי הוא כמו נביא בשערי העיר – רק שבמקום לזרוק אבנים, הוא מצייץ.
הוא יודע הכל, שומע מה שלא נאמר, ומנחש מה יקרה לפני שזה בכלל עלה לדיון.
ובפוליטיקה הישראלית – לפעמים הוא זה שכותב את התסריט, לפני שהפוליטיקאים אפילו קראו את ההוראות.
הפקידים הבכירים – מי באמת מושך בחוטים כשאף אחד לא מסתכל
הגענו לפרק שבו הפוליטיקה עוזבת את האולפנים, את המיקרופונים ואת הקלפיות – ונכנסת לאזור האפור של הכוח האמיתי: האנשים שלא נבחרו אבל יודעים בדיוק מי כן ייבחר.
יש דברים קבועים בחיים: השמש זורחת במזרח, הפקקים בנתיבי איילון, ומדי ספטמבר מגיע ראש ממשלת ישראל לניו-יורק כדי לנאום מול אולם מלא נציגי מדינות שמצקצקים בלשון ומצביעים בעד כל מה שמערער את קיומה של ישראל
