“הם לא יודעים מה זה ערכים” , “הם רק במסכים” , “הם לא בנויים כמו פעם"
הדור הזה … הוא שמע הכל. והוא לא התווכח.
הוא גם לא נעלב … הוא פשוט הלך והוכיח.

הם לא שורפים את המדינה כדי להזדהות עם פלסטינים.
הם שומרים עליה — גם כשאחרים מבפנים בועטים בה.

המערכת ניסתה לחנך אותם מחדש.
אבל הם חינכו את עצמם — בחזרה.

במערב, ילד בן 20 מחפש את עצמו.
בישראל? ילד בן 20 כבר יודע בדיוק מי הוא: מפקד כיתה, מפתח בקוד, או נהג זחל"ם בלבנון. וגם – בן, אח, חבר, לוחם, ואזרח במדינה שבה אין זמן להתפנק על זהות נזילה.

הם לא מושלמים. הם בני אדם, אבל כשאתה רואה איך הם מתנהלים ברגעי אמת — אתה מבין:
הם רק נראים בני 20. הם נושאים מדינה שלמה על הכתפיים.

אף אחד לא נתן להם קרדיט. לא התקשורת, לא האקדמיה, לא הפוליטיקאים, אז הם פשוט יצאו להוכיח.
וזהו הסוד של הדור הזה: הוא לא צריך שיאמינו בו כדי לפעול. הוא פשוט מאמין בעצמו. ובארץ הזו. ובכם.

על המשפחתיות הישראלית: כאוס מבורך, אינטימיות בלתי אפשרית – וקסם שלא קיים בשום מקום אחר

יש דמויות שנטועות כל כך עמוק בתרבות הישראלית, עד שנדמה שהן היו פה עוד לפני קום המדינה. עוד לפני תל אביב, לפני חומוס אבו חסן, אולי אפילו לפני דוד בן-גוריון והפומפדור. אחת מהן היא ללא ספק "האמא הפולניה" – מוסד לאומי, כוח טבע, יש שיאמרו: מדינה בתוך מדינה.
אותה אמא שאומרת "לא צריך, אני אמות כבר בצד" אבל כן צריכה, ועוד איך.