זה לא עניין של ימין או שמאל אלא של מדינה שמחליטה אם היא רוצה להתקיים כמדינה או כארגון סיוע עם דגל.
כי פלסטיניזציה לא נעצרת בדיבורים ופוליגמיה לא נעלמת בסובלנות.
האישה הבדואית: תמיד קורבן, אף פעם לא אזרחית
היא הכול – חוץ מבן אדם עם זכויות קונקרטיות שמישהו באמת מתכוון לאכוף.
מי שרוצה להשתלב – ברוך הבא, מי שרוצה לערער, להסית ולהצדיק טרור –
שלא יתפלא כשמפסיקים לקרוא לזה “מורכב”.
הקרע לא ייסגר בנאום, לא בפוסט פיוס ולא בחיבוק מזויף באולפן.
הוא ייסגר רק כשצד אחד יפסיק לשקר או כשצד שני יפסיק להתנצל
“באנו חושך לגרש” זה לא שיר ילדים – זו תפיסת עולם.
ומי שלא אוהב את זה מוזמן להמשיך להתלבט על זהות מגדרית בזמן שאנחנו מגינים על זהות לאומית
יש חגים גדולים, יש חגים חשובים, ויש את חנוכה – החג שהמציא את עצמו מחדש כל דור מחדש: פעם סיפור גבורה לאומי, אחר כך נס שמן, אחר כך חג ילדים, אחר כך חג סופגניות ב-15 שקל.
הדבר היחיד שנשאר קבוע? שאנחנו בטוחים שאנחנו המצאנו את האור.
פעם חיפה הייתה “פסיפס דמוגרפי". היום היא יותר כמו קיר גרפיטי אחרי הפגנה:
כולם בטוחים שהם יודעים מי צייר, אף אחד לא מודה, ורק דבר אחד ברור – משהו כאן השתנה, וזה לא רק מחירי הנדל״ן.
למה יש לתלמיד הישראלי סיכוי גבוה יותר לזכור את צליל הפעמון מאשר את השורש הריבועי של 16
אנחנו לא מושלמים, לא עדינים, לא מנומסים … אבל אנחנו אמיתיים.
ובעולם שבו כולם עסוקים בלהיראות טוב, הישראלי עסוק בלוודא שהוא לא עובד על עצמו.
הנבואה הזו – "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ" – היא לא רק קללה, היא גם תזכורת. אם ההרס בא מתוכנו – גם הריפוי יבוא מתוכנו.
כי יש פה עם שלא מתבלבל בקלות – עם שמריח צביעות מקילומטר, ושיודע מתי הגיע הזמן לומר "די".
