מה היה קורה אם בריטניה לא הייתה מתעלמת מהשמדת היהודים?
ספקולציה היסטורית צינית על אימפריה שמעדיפה תה על דם
ועל המצפון המעוות של אירופה – אותו מצפון שכיום שוב מעדיף פלסטינים עם RPG על יהודים עם דגל.
ספקולציה היסטורית צינית על אימפריה שמעדיפה תה על דם
ועל המצפון המעוות של אירופה – אותו מצפון שכיום שוב מעדיף פלסטינים עם RPG על יהודים עם דגל.
הבעיה בתקשורת הישראלית איננה רק שהיא שמאלנית. אלא שהיא פשוט מיואשת. היא לא מאמינה בעם שלה, לא סומכת על הציבור, לא רואה תקווה, לא מזהה גאולה. היא שבויה בנרטיב של "ישראל היא טעות שצריך לתקן". ואם אין אהבה – אין באמת חדשות טובות
המאמר הזה לא נכתב כדי לעורר פחד, אלא להציע ניתוח, וגישה ריאליסטית למציאות שבה אנו חיים.
"אללה אכבר" יכולה להיות תפילה, יכולה להיות הצהרה. אבל בישראל לעיתים קרובות היא אות אזהרה.
באמת, מכל היצורים שנבראו – מפילים ועד תוכיים, מאריות ועד סנדוויצ’ים עם פסטרמה – היתוש הוא ללא ספק הפחות שימושי, הכי מציק, וגם זה שגורם לך לחשוב, ברצינות גמורה, שצריך להבעיר את הגלובוס ולהתחיל מחדש.
מלחמת הסחר של טראמפ הייתה פחות על דולרים ויותר על ערכים: האם אתה מוכן לשלם קצת יותר – כדי לשמור על העצמאות שלך?
האם תוותר על נוחות רגעית – בשביל עתיד תעשייתי, ריבוני וגאה?
אם הייתם אומרים לסבא-רבא שלכם – זה עם השטריימל והכובע הרחב – שיום יבוא ואוונגליסטים נלהבים ילבשו חולצות עם כיתוב "I Stand With Israel" וירקדו עם דגל כחול-לבן לצלילי מוזיקה של שלמה ארצי מתורגמת לאנגלית בטקס חגיגי באוסטין, הוא היה מחזיר את השטריימל לחנות. או נופל מהעגלה מרוב הלם.
אבל זו בדיוק המציאות.
מה קורה כשממלכה של שפיות מחליטה להיכנע באדיבות.
ולחייך, גם כשעוקרים לה את התרבות – בשם סובלנות שלא סובלת כלום.
תארו לעצמכם עולם שבו נשיא מדינת ישראל לא מחייך חיוך מובך כששואלים אותו שאלה פוליטית, אלא פשוט עונה: "אני לא מתערב בזה".
עולם שבו הנשיא לא מרפרף על שירים של יהודה עמיחי בטקסים כדי לשדר "ניטרליות תרבותית", אבל גם לא מחבק חוקים שהוא אמור רק לחתום עליהם.
עולם שבו הנשיא הוא פשוט… נשיא.
זו לא עוד מלחמה רגילה. זו לא לחימה על שטח, משאבים או כבוד לאומי. לא מדובר בחמאס, חיזבאללה או הפקח של החניה. מדובר במאבק הפנימי, האמיתי, הכי יצרי שיש – המלחמה בין הכרס והכרובית.
טור עם כף הומור, קורטוב רגש, וניגוב לב אל תוך הצלחת:
יש דברים שאי אפשר להסביר לזרים – למשל – איך מדינה שמנהלת מלחמות קיום עם שכנותיה, מוכנה להרוג בשביל החומוס שלה – אבל להתגעגע לחומוס של דמשק.