וְכָךְ יַעַמְדוּ זֶה מוּל זֶה יוֹרֶשֶׁת פָּרַס הָעַתִּיקָה וּמְדִינַת הַיְּהוּדִים שֶׁקָּמָה מֵחָדָשׁ; לֹא עוֹד סִפּוּר שֶׁל חֲצַר מְלוּכָה וּמִשְׁתֶּה, כִּי אִם מַאֲבָק שֶׁל עֹצְמָה, תּוֹדָעָה וְהַרְתָּעָה, לֹא עוֹד מְגִלָּה הַנֶּחְתֶּמֶת בְּמִשְׁתֶּה וּבְשִׂמְחָה, אֶלָּא פֶּרֶק פָּתוּחַ שֶׁעֲדַיִן נִכְתָּב..
הדת לא נעלמת – היא נודדת.
היא מחפשת מקומות שבהם אנשים עדיין רוצים לדעת למה הם קמים בבוקר.
בפעם הבאה שמישהו יגלגל עיניים וישאל “מה הקטע עם לא לגעת?”, אפשר לענות בפשטות: זה לא פחד ממין, זה חשד עמוק בכך שדברים טובים מדי, בלי גבולות, נוטים להיגמר רע
זוגות חכמים – דתיים או חילוניים – יודעים: כל ריב הוא הזדמנות לצמיחה .. ולסלט ביצים משותף אחר כך
אם בתקופת התנ״ך היו תביעות השתקה: לא הייתה נבואה, לא הייתה ביקורת, ולא הייתה אחריות, רק שקט יפה ומנומס.
והשקט, כידוע מעולם לא הציל עם מקריסה.
ומי שחשב ש”הייטק זה מספיק” גילה מהר מאוד שבהייטק אין חימום בחורף ואין גיבוי כשאירופה רועדת.
גז זה לא סקסי, אבל הוא יציב והוא לא עושה לך רגשות אשם בטוויטר.
יש תופעות שקורות לאט. יש דברים שצריך לחכות להם בסבלנות … ואז – יש את השפתיים בישראל.
אלה לא מחכות. הן קופצות קדימה כמו בלון באירועי יום העצמאות, רק עם פחות כחול־לבן ויותר ורוד־ניאון.
אף אחד לא מציע לזרוק אנשים לרחוב
אבל כן מותר להגיד בקול רם: פנסיה תקציבית היא מנגנון מיושן, יקר, לא שוויוני, ולא ציוני.
פוסט עם קורטוב הומור וקורטוב עצב על הפער המפליא בין שתי מילים שלא באמת דומות, אבל משום מה מתויגות כ"אותו דבר":
טור שמתבונן בעין פקוחה ובעין קריצה על ההבדל שבין חרד"ליות פתוחה — לבין פרוגרסיביות סגורה, שדווקא מתהדרת ב"פתיחות":
