הכותל המערבי, שריד בית מקדשנו, הוא לא סתם קיר אבנים – הוא לב ליבה של הקדושה היהודית, מקום שבו תפילות נושאות משקל של אלפי שנים. במקום הזה, שבו כל פתק תפילה וכל דמעה נרשמים בספר ההיסטוריה, צצה מחלוקת שמטלטלת את המסורת: נשות הכותל. קבוצה זו, שדורשת להתפלל בקול רם עם טלית ותפילין, מעוררת דיון עמוק על גבולות הקדושה והמסורת.
שתי קופסאות קטנות, הרבה עור שחור, קשרים, ליפופים, מנטרה קבועה, והבוקר שלך כבר לא סתם בוקר – הוא התחיל עם משמעות.
UBI הוא כמו סבתא נדיבה — נותנת לך כסף, בלי לשאול למה, רק כי אכפת לה. השאלה היא אם החברה כולה יכולה להרשות לעצמה להפוך לסבתא.
אם נעשה זאת מתוך אחריות, חשיבה, ורצון לחזק את החירות ולא להרדים את העם — אולי נוכל לגלות שהעתיד שלנו לא רק חכם יותר, אלא גם אנושי יותר.
אם מצאת את עצמך מבולבל בין בורקה, חיג'אב, נקאב, צ'אדור, רעלה ועוד שמות שמזכירים יותר מדפי תפריט של מסעדת פיוז'ן פוסט-קולוניאלית מאשר פרטי לבוש — אתה לא לבד.
אם אתה תוהה למה יש נשים שמכסות את הפנים, את השיער, את הגוף או את הכל כולל העיניים — ואתה עדיין צריך להעמיד פנים שזו "בחירה חופשית" — אתה כבר חי במערב הליברלי של המאה ה־21, איפה שהשכל נכנע לרלטיביזם, ו"שחרור האישה" כולל את הזכות לצעוד בגאווה לתוך השק.
ספקולציה היסטורית צינית על אימפריה שמעדיפה תה על דם
ועל המצפון המעוות של אירופה – אותו מצפון שכיום שוב מעדיף פלסטינים עם RPG על יהודים עם דגל.
הבעיה בתקשורת הישראלית איננה רק שהיא שמאלנית. אלא שהיא פשוט מיואשת. היא לא מאמינה בעם שלה, לא סומכת על הציבור, לא רואה תקווה, לא מזהה גאולה. היא שבויה בנרטיב של "ישראל היא טעות שצריך לתקן". ואם אין אהבה – אין באמת חדשות טובות
מלחמת הסחר של טראמפ הייתה פחות על דולרים ויותר על ערכים: האם אתה מוכן לשלם קצת יותר – כדי לשמור על העצמאות שלך?
האם תוותר על נוחות רגעית – בשביל עתיד תעשייתי, ריבוני וגאה?
אם הייתם אומרים לסבא-רבא שלכם – זה עם השטריימל והכובע הרחב – שיום יבוא ואוונגליסטים נלהבים ילבשו חולצות עם כיתוב "I Stand With Israel" וירקדו עם דגל כחול-לבן לצלילי מוזיקה של שלמה ארצי מתורגמת לאנגלית בטקס חגיגי באוסטין, הוא היה מחזיר את השטריימל לחנות. או נופל מהעגלה מרוב הלם.
אבל זו בדיוק המציאות.
תארו לעצמכם עולם שבו נשיא מדינת ישראל לא מחייך חיוך מובך כששואלים אותו שאלה פוליטית, אלא פשוט עונה: "אני לא מתערב בזה".
עולם שבו הנשיא לא מרפרף על שירים של יהודה עמיחי בטקסים כדי לשדר "ניטרליות תרבותית", אבל גם לא מחבק חוקים שהוא אמור רק לחתום עליהם.
עולם שבו הנשיא הוא פשוט… נשיא.
זו לא עוד מלחמה רגילה. זו לא לחימה על שטח, משאבים או כבוד לאומי. לא מדובר בחמאס, חיזבאללה או הפקח של החניה. מדובר במאבק הפנימי, האמיתי, הכי יצרי שיש – המלחמה בין הכרס והכרובית.
