מה היה קורה אם היו לנו גם עיניים בצדדים ?
דו"ח עתידני-אבולוציוני-חברתי-פסיכולוגי, ובעיקר סטנדאפ ביולוגי על אנושות עם 360 מעלות של בלבול
שדה ראייה או שדה קרב?
נתחיל מהעובדות: כרגע, לנו – בני האדם – יש שתי עיניים פרוסות קדימה, בזווית של כ-120 מעלות. אנחנו "חיית טרף", כך לפחות טוענים המדענים, ולכן כל עינינו נשואות למטרה.
אבל מה היה קורה לו אבולוציה הייתה עושה טוויסט בעלילה ומציבה לנו עיניים גם בצידי הראש – כמו לדוגמה אצל ארנבות, דגים, או מרצים בכיתה י"ב שמפתחים יכולת לראות מתי אתה נרדם בשיעור?
זה אולי נשמע שטותי, אבל תארו לכם את ההשלכות.
כי ברוכים הבאים לעולם שבו אין עיוורון זוויתי, אין בגידות, ואין דרך לברוח מבלי להיתפס.
ההשפעה על חיי החברה – שלום ולא להתראות, רכילות
במציאות שלנו, הרבה מהתככים החברתיים תלויים בזה שאתה לא יודע מי מסתכל עליך. בין אם אתה מלטף את הבטן בפומבי, מוציא נענע מהשיניים, או בודק אם הקוסם במסיבת יום הולדת באמת העלים את הקלף או רק החביא אותו בשרוול – זה עובד כי אנשים לא רואים אותך מהצד.
אבל ברגע שיש לך עיניים בצדדים – הכל משתנה.
אף אחד לא יכול ללחוש לאוזן של מישהו משהו רע על מישהו שכרגע רואה את זה מהצד.
אף אחד לא יכול להחמיץ פנים כשהבוס לא מסתכל – כי הבוס כן מסתכל, מהצד.
אי אפשר אפילו להתמם!
וכך אנחנו מקבלים חברה גלויה, שקופה… וכנראה גם הרבה יותר מתוחה.
כי אם כולם רואים את כולם, כל הזמן, מכל כיוון – אז כל אחד חייב לחשוב פעמיים לפני שהוא מעקם פרצוף, נוגע באף או מתגרד במקומות אסטרטגיים.
האופנה מתה – יחי הפונקציונליות!
השלכה מיידית: משקפי שמש.
איך תעצב משקפי שמש לארבע עיניים? לא מספיק זוג אחד. גם לא שניים. צריך לייצר מסכה אופטית 360 שתכסה גם את הפרופיל.
חישבו על זה:
- כובעים? חייבים חורים.
- קפוצ'ונים? מבוטלים.
- משקפי VR? עין אחת לא תראה כלום, והשנייה תתלונן לשירות לקוחות.
מעצבי האופנה ייאלצו להתאים את בגדי האדם למצב החדש. אולי אפילו נלך עם כיסויי עיניים צדדיים "כדי לא לראות את החמות כשהיא נכנסת הביתה".
זוגיות בעולם רב-זוויתי – טרגדיה יוונית
אין יותר "מבט חטוף" לאחור.
אתה רואה הכל. גם כשהיא שואלת "שמתי לבשת את זה?" – אתה לא יכול לטעון שהיית עם הגב. כי אין לך גב אמיתי. הגב רואה. הגב שומע. הגב מתעד.
ובצד שלה? גם היא רואה כשאתה בודק הודעה מתחת לשולחן במסעדה.
וגם כשאתה מגלגל עיניים תוך כדי שהיא מספרת איך שוב דודה שלה נתקעה בלי סים בטבריה.
פשוט אין דרך להתחמק. הכל נצפה, מוקלט – והכי גרוע: מובן.
התחבורה הציבורית – והסוף של ה"סובב את הראש בעדינות"
כל מי שנוסע באוטובוס מכיר את האתגר: יש מישהו מאחוריך שמדבר ממש חזק או אוכל טונה מקופסה. אתה רוצה להסתובב ולתת מבט. אבל זה דורש קואורדינציה עדינה.
בעולם עם עיניים בצדדים?
מספיק שאתה עושה פרצוף – והוא כבר רואה.
אי אפשר לשחק אותה "סתם הסתכלתי החוצה".
אתה רואה את כולם – וכולם יודעים שאתה רואה.
כל התחבורה הציבורית הופכת לגרסה אורווליאנית של "האח הגדול נוסע איתך בקו 68".
השפעות פסיכולוגיות – חרדת מבט מתמדת
הפסיכולוגים לא יישארו אדישים.
אם היום יש דבר כזה שנקרא חרדה חברתית, תארו לכם מה יקרה כשאי אפשר להסיט את המבט מאף אחד.
תלמידים ירגישו שמסתכלים עליהם מכל צד בכיתה.
מנהלים לא יוכלו לנהל "שיחות בארבע עיניים" – כי תמיד יהיו שש.
ואנשים עם פזילה? סוף סוף יוכלו להגיד "זה לא אני, זו פשוט העין הצדדית שלי שמתעסקת באקסל".
טוב שיש לנו רק שתיים (בינתיים)
אז מה אנחנו יכולים ללמוד מהתרחיש הביזארי הזה?
- לפעמים, לא לראות משהו – זו ברכה.
- ראייה רחבה לא תמיד מביאה חכמה רחבה.
- ואם כבר מדברים – גם עם שתי עיניים אנחנו לא תמיד מצליחים לראות את הדברים החשובים באמת:
- את מה שאנשים באמת מרגישים,
- את מה שמתחבא מאחורי חיוך מנומס,
- או את האזעקה בצד של החיים שאומרת "די, תנוח שנייה".
ובסופו של דבר –
טוב שהעיניים שלנו מקדימה.
שנוכל להתקדם, ולא לראות את הטעות שעשינו אתמול מכיוון אחר.
אבל רק בינינו – אם מישהו היה מציע לך כפתור לעוד זוג עיניים קטנות בצדדים, רק בשביל לקלוט אם הבוס באמת הלך מהמשרד או סתם עושה פוזה ליד המעלית – אתה לא היית לוחץ?
שאלה למחשבה.
(אבל תסתכל קדימה כשאתה עונה, שלא יחשדו בך).
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
