"חברים יקרים": פייסבוק כבית החרושת לתודעה אחת
פעם היינו נכנסים לפייסבוק כדי לראות תמונות של ילדים, לשמוע שירים מהתיכון או לרכל על מי שהתחתן מוקדם מדי. היום? אתה נכנס, ובמקום "מה שלומך?" אתה מקבל סטירה אידיאולוגית לפרצוף. פייסבוק כבר מזמן לא פלטפורמה חברתית — היא משרד ממשלתי של תודעה. רק בלי הבחירות.
המהפכה הדיגיטלית שאיבדה את דרכה
פייסבוק, שהחלה כמיזם אוניברסיטאי לא מזיק של מארק צוקרברג ("ילד חנון עם בעיית אמפתיה מינורית"), הפכה במהרה לכיכר העיר הדיגיטלית. רעיון מבריק: כל אחד יוכל להגיד את דעתו, לפרסם, להגיב, לשתף ולהתווכח. אבל אז, בשקט בשקט, מישהו הדביק שלט: "מותר לדבר, רק אם אתה בצד הנכון של ההיסטוריה".
האלגוריתם — אותה ישות מסתורית שכמו אלוהים יודע עליך הכל, רק בניגוד אליו, גם דוחף לך תכנים ללוח שנה — התחיל להעדיף צד אחד של המפה. צד אחד של השיח. צד אחד של "האמפתיה". מי שחורג מהשורה, נחסם. לפעמים לכמה ימים, לפעמים לצמיתות. זה לא משנה אם אתה מדבר על חיסונים, על טראמפ, על ההתנתקות או על אלוהים. האלגוריתם יודע יותר טוב ממך מה נכון לך לחשוב.
מה זה בדיוק "הסתה"?
לכאורה, פייסבוק נלחמת ב"הסתה". מונח נזיל כמו ג׳ל לשיער, אבל הרבה פחות סימפטי. מה זה הסתה? תלוי מי שואל. אם אתה שמאלני שצועק "ביבי פשיסט", זו ביקורת לגיטימית. אם אתה ימני שמעז לומר שצריך לבדוק את מימון העמותות הזרות – פתאום אתה "קיצוני", "מסוכן", או "לא עומד בכללי הקהילה".
הכללים, אגב, נכתבים במרתפי הסיליקון של קליפורניה על-ידי צוות של "מומחי צדק חברתי", שמבחינתם ישראל זה מקום שיש בו כיבוש, חומוס, ובערך חמישה מיליון מיני מגדרים.
כללי הקהילה – הגרסה הפוסט-דמוקרטית
פייסבוק לא צריכה כנסת. היא לא צריכה חוקה. יש לה "כללי קהילה" — ספר חוקים דיגיטלי שנכתב במעורפל מספיק כדי לא לאפשר לך לעבור עליהם במכוון, אבל כן לאפשר לה להעלים אותך כשאתה לא נוח. כמו בגירסה דיסטופית של ספר חוקים סובייטי: "תמצא לי את הסעיף, אני כבר אמצא לך את האשמה".
לדוגמה: כתבת סטטוס ציני על כך שהאקדמיה נשלטת בידי קומץ אליטיסטים שמקבלים מימון גרמני? "שיח שנאה". שיתפת צילום מסך מהפגנת שמאל קיצוני עם הערה על האלימות? "הפרת פרטיות". אתה רואה את המשחק.
"לא נאה לך? תעבור לרשת אחרת"
זה המשפט הכי נפוץ מצד מגני הרשתות החברתיות. אבל הוא שקרי כמו נאום פיוס של נסראללה. כי בפועל, פייסבוק הפכה לתשתית מונופוליסטית – כזו שאי אפשר להחליף. תנסה לפרסם מוצר בלי פייסבוק – תראה איך אתה מגיע בדיוק לשלושה אנשים, אחד מהם הוא הדוד שלך ממגדל העמק שבטוח שעדיין יש לך בר מצווה שבוע הבא.
פייסבוק היום היא לא רק רשת. היא כלכלה. היא פוליטיקה. היא תודעה. היא שומר סף שלא נבחר בבחירות – אבל יש לו יותר כוח מסגן שר, מוועדת חוץ וביטחון או אפילו מהעורך הראשי של "הארץ".
הצדקנים ממרכז התוכן
פייסבוק בונה לעצמה תדמית מוסרית. היא "נלחמת באלימות", "נאבקת בפייק ניוז", "מקדמת גיוון". בפועל, היא מקדמת צד אחד בלבד. המושגים "גיוון" ו"שוויון" אצלם מסתכמים בגיוון של גזעים, לא דעות; שוויון למגדרים – אבל לא לעמדות פוליטיות.
הימין? אם הוא לא מצטלם מחובק עם דגל להט"ב ודקל פלסטיני — הוא בגדר חשוד. ואם אתה גם ימני וגם מסורתי וגם ביקורתי כלפי האיחוד האירופי? וואו, אתה כנראה טרוריסט עם חשבון טיקטוק.
פייסבוק בישראל – צוקרברג מדבר עברית עם מבטא של בג"ץ
פייסבוק בישראל היא שיקוף מצחיק-עצוב של התקשורת הישראלית: דומיננטית, יומרנית, ומוטה. עיתונאים, אנשי שמאל, פעילים רדיקליים — כולם נהנים מהגנת האלגוריתם. אבל נסה לפרסם סרטון של חייל צה"ל ששר "שישרף הכפר"? זה יימחק עוד לפני שסיימת לכתוב את התיאור.
במקביל, דפי תעמולה פלסטיניים ממשיכים לפעול כרגיל, מסיתים, משקרים, ומעודדים אלימות. בשם חופש הביטוי, כמובן. תלוי איזה חופש, ואיזה ביטוי.
והשיא: "בדיקת עובדות"
הלהיט החדש של הפלטפורמה הוא ה"בודקים". מין אינקוויזיטורים של אמת – רובם בכלל שייכים לארגונים חוץ-ממשלתיים בעלי אג'נדה ברורה. הם לא מתקנים טעויות, אלא מבצעים חיסול תודעתי. כתבת טענה על הקורונה? קיבלת תווית. חלקת תובנה על יחסי ישראל-ארה"ב? קיבלת הצלבה. שיקרת? לא בהכרח. סטית מהקו? בהחלט.
אז מה עושים?
קודם כל, מבינים. פייסבוק היא לא חבר. היא לא פלטפורמה ניטרלית. היא גוף פוליטי. היא מעצמה. היא התאגיד החדש שאומר לנו מה לחשוב, מה לומר, ומה לא להגיד. וכל זה, כשאנחנו מנדבים לה מידע, רגשות, תמונות, ואפילו זכרונות.
אז אולי הגיע הזמן שנזכור שפעם היו שיחות אמיתיות, בעיניים, עם קפה ולא עם מקלדת. אולי הגיע הזמן לחזור לריב אחד על אחד — לא עם רובוט בלוס אנג׳לס שמוחק אותך בשם "הקהילה".
פייסבוק היא כמו סבא עם דמנציה – היא כבר לא יודעת מה הייתה פעם, אבל עדיין חושבת שהיא צודקת. והכי גרוע? היא חושבת שהיא דואגת לנו. וזה בדיוק הרגע שבו צריך להתחיל לדאוג ממנה.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
