על זוועות הדם והקשר – או בקיצור, דודה, תעזבי לי את הלחי

בואו נודה באמת: אין דבר שמאחד את עם ישראל כמו הפיצול הנפשי הקולקטיבי שנגרם בעקבות מפגש משפחתי. דתיים וחילונים, שמאלנים וימנים, אשכנזים, מזרחים, צברים, עולים חדשים ואפילו דודים מהקיבוץ עם שיער לבן וניחוח של טחב – כולם שווים בפני הדודה שתשאל אותך (בפעם האלף) "מה עם זוגיות?" בזמן שאתה רק מנסה להושיט יד לשיפוד.

המשפחה הישראלית היא מוסד. לא מוסד כמו בצרפת, איפה ששומרים מרחק, שותים יין וחותמים על הסכמי ירושה בגיל 35 – אלא מוסד כמו שאסור להתקרב אליו בלי מלווה וזריקת טשטוש. זו לא סתם קבוצה של בני אדם עם גנים דומים – זו קואליציה של זיכרונות מודחקים, טראומות ילדות, ושלושה סוגים של קוגל שלא ביקשת.

דם סמיך ממים – אבל גם דביק יותר

במזרח התיכון, משפחה זה הכול. אנחנו לא שוודים, תודה לאל. אצלנו אין כזה דבר “מרחק רגשי בריא” או “דינמיקה משפחתית מאוזנת”. יש רק סבתא רחל עם הכפכף והאינטואיציה שיכולה לעלות על הפוליגרף של השב"כ. היא כבר ראתה הכול, שמעה הכול, ומבחינתה אתה עדיין הילד ששכח להגיד תודה על הממתק ב-1994.

זה מתחיל ברגע שאתה נכנס. עוד לא אמרת "חג שמח", וכבר שואלים אותך אם העלית במשקל. חיבוקים לופתים, נשיקות רטובות מדי, שאלות חודרניות, ואפילו הערות על מצב הפוליטיקה – הכל באותה נשימה. והכי גרוע? אתה יודע שאתה תתגעגע לזה כשהם ייעלמו.

שמאלנים סביב השולחן – וכולם חייכנים

אין מקום שבו שיח הזהויות, הפוליטיקה והעולם הישן מתנגשים בעוצמה גדולה יותר מהשולחן המשפחתי. כל שיחה תמימה על חומוס או מזג האוויר יכולה להידרדר תוך 4.2 שניות לדיון על הכיבוש, בג"ץ, הפקקים בתל אביב או “למה ביבי עוד לא בכלא”. ואתה שם, באמצע, בין הדוד הקונספירטיבי ששותה רק מים מהבאר לבין הנכד הפרוגרסיבי שלומד לימודי מגדר באוניברסיטת פודינג-פוליטיקה בנורווגיה.

-- פרסומת --

הימין מייצג את היציבות – את הבית, את הסלע, את הסבתא שעשתה עליך ברכת הדרך לפני הצבא. השמאל? לרוב הוא מייצג את “הבן של דינה שהתחתן עם גבר הולנדי ומגדל חתול טבעוני”. וזה בסדר. המשפחה סופגת הכול. אבל תזכירו לי שוב – למה כל זה קורה אצלי בסלון עם כלי כסף של סבתא?

כל המשפחות אומללות בדרכן – אצלנו זו כבר מסורת

המפגשים המשפחתיים בישראל הם סוג של טקס שבטי. כמו קורבן פסח, אבל עם סלטים. וכל אחד מבני המשפחה משחק תפקיד קבוע: הדודה שמבשלת יותר מדי, הדוד שתמיד שיכור מוקדם מדי, הבן דוד שלא אומר מילה כל הערב (אבל כותב על זה פוסטים דרמטיים באינסטגרם), והאחיין שמסתובב עם טלפון פתוח על טיקטוק תוך כדי הקידוש.

וכשזה נגמר – כולם אומרים "איזה כיף היה", למרות שבלב הם מרגישים כאילו שרדו שדה מוקשים רגשי. ואז, אחרי יומיים של התאוששות, מישהו שולח תמונה בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית, וכולם מגיבים באימוג'ים של לבבות. עד הפעם הבאה.

למה אנחנו עדיין באים?

כי משפחה, כמו המדינה הזאת, זה לא פרויקט של נוחות. זה פרויקט של שייכות. משפחה היא המקום שבו אתה יודע שיקראו לך "שמן" ו"בטלן", אבל גם יכינו לך את הסלט שאתה אוהב בדיוק כמו שאתה אוהב, ויגידו לך "אתה נראה עייף, תישן פה בלילה, אל תחזור לבד".

בזמן שהעולם מתפרק לחתיכות, ובזמן שהמערב נמס לתוך אוקיינוס של בדידות מרצון, תיאוריות זהות ויחסים פתוחים – אצלנו בארץ הקודש עוד יש מי שיכין קובה, יתווכח איתך על פוליטיקה, וישאל מתי תתחתן. לא כי הם פולשניים – אלא כי הם אוהבים. או לפחות, זו הדרך שלנו לאהוב.

ואיך זה נחת עלי שוב – הפעם ב"שבעה" של הדודה

אז, כן עלי זה נחת הפעם באירוע משפחתי שממנו יצאתי בתזכורת שהסכנה האמיתית לגורל המדינה היא לא "בני הדודים" שמוצאם מהגר אמו של ישמעאל אלא דווקא בני הדודים שמוצאם משרה אמנו ולהם קשר דם אמיתי ומשפחתי איתי, אך האונה השמאלנית אצלם ניזוקה קשות, אי שם בתהליך ההתפתחות שלהם לבני אדם בוגרים.

אותו בן הדוד הטייס, שאם הייתי המפקד שלו (לפני 40 שנה +-), הייתי חושש שבמקום את הסורים – הוא יפציץ את בני-ברק, מאה שערים ואת הרובע היהודי של חברון בגיחה אחת. שכן "האויב האמיתי הוא מאה שערים" והכובעים השחורים המתהלכים בה.
אותו בן דוד וחבריו בני דור הקונספציה, מחבקי הפלשתינאצים ה"חמדמדים" ש"רק צריכים עבודה ותמיכה כלכלית" ומיד ישילו את עור הנחש, ילבשו "חליפת ג'ולאני" ויעלו לרגל להשתטח על קברו של אוסקר שינדלר בהצטרפות המונית לחסידי אומות העולם.
כן, כי הם שמתים כבר לחבק את מחמוד עבאס חבר האחים המוסלמים וטוענים כי "האחים המוסלמים האמיתיים הם במאה שערים, אז מה יותר גרוע ?"
והכי חשוב – אותו הבן דוד ואותם "החברים" מוכי הקונספציה שנלחמו שנים (וגם בתקשורת) בעד החזרת רמת הגולן לסורים ועשיית שלום עם נציגים אחרים של "חסידי אומות העולם" – אסד האב – השף הראשי של המזרח התיכון שהתמחה באפיית בשר אדם ובנו רופא העיניים שהיה מסתכל טוב טוב בלבן של העיניים של קורבנות עמו שעינה, הרג והפציץ בחומרים כימיים יום כן, יום לא ויום למה לא ….

אז – כן, כנראה שהייתי צריך תזכורת לסיבה בשלה מיד כאשר אני מקבל הזמנה לחתונה משפחתית, בר מצוה,  או אפילו הלוייה או "שבעה" מטפסת לי בגרון חמיצות נוראה ולא מרפה … עד שאיזה תירוץ סירוב מקל עליה במקצת ..

ולעולם קיימות התהיות שלא מרפות:

• "גם בי יש את ה- DNA הזה ?"
• "יכול להיות שזה "פגם בתהליך הייצור" שעשה להם את זה ולא ה- DNA המשותף שלנו? "
• יכול להיות שגם אני אקום בקר אחד עם מבט מזוגג ואסתער על אחי חובשי הכיפה בקריאות "מנסור עבאס הוא אכבר" ?

ואולי צודקים המזהירים ממלחמת אחים? .. כי אלו לא דודים, לא בני דודים ולא אחים, אלו תומכי האחים המוסלמים והם "אצלי" במשפחה שלי !!!

לסיכום – תביאו קופסת עוגיות וסבלנות

המשפחה היא לא בחירה. אבל היא גם לא גזירת גורל. היא פשוט מה שיש. וכמו צה"ל, מיסים או כרטיסיית קופת חולים – אתה מתלונן עליה, אבל גם יודע שבסוף היא תציל אותך אם תיפול. היא תעצבן אותך, תיגע לך בלחי, תכפה עליך לאכול קניידלך, ותשאל אותך על פוליטיקה – אבל היא גם תרים אותך מהקרקע כשאף אחד אחר לא ירים.

ואולי, רק אולי, זה מה שהופך אותנו לעם. לא רק הדם, אלא כל מה שבא איתו – הרעש, הריח, החום, הציניות, התפילות, הטירוף. משפחה, חברים. משפחה.

והיי – לפחות סבתא עדיין נותנת לנכדים שטר של 100 שקל בלי שאף אחד ישים לב. מי אמר שאין בה צדק?