רוג’ר ווטרס: מהחומה של פינק פלויד – לחומת הבושה המוסרית
יש אנשים שמתבגרים בכבוד. יש כאלה שמתבגרים בכאב. ויש כאלה שמתבגרים כמו רוג’ר ווטרס – כלומר, הופכים מקריקטורה של עצמם, אבל עם מיקרופון, תקציב במה של מדינת עולם שלישי, ויומרה מוסרית של נביא זעם שפספס את התרופות.
פעם הוא היה גאון. באמת. The Wall, Dark Side of the Moon, ביקורת חדה על מלחמות, על שלטון, על ניכור. רוק מתקדם עם עומק פילוסופי, זעם קיומי, ויכולת לנסח חרדה מערבית באופן שגרם למיליונים להנהן בהבנה ולשאול “רגע, גם אני מרגיש ככה?”.
ואז משהו קרה.
לא, זה לא “הזדקן”. די עם התירוץ הזה. לא כל מי שמזדקן הופך לדובר נלהב של חמאס בתחפושת של “זכויות אדם”. זה לא דמנציה – זו אידיאולוגיה. אידיאולוגיה שמערבבת שנאה עצמית מערבית, פרוגרסיביות ריקה מתוכן, ופנטזיה רומנטית על איסלאם “מדוכא” – כזה שמרביץ לנשים, תולה הומואים, וזורק מתנגדי משטר מגגות, אבל איכשהו נתפס כ”אותנטי”.
מהאנטי־ממסד – לחיבוק הטרור
ווטרס אוהב להציג את עצמו כמרדן נצחי. אנטי־מערכת. אנטי־אימפריאליזם. אנטי־ישראל, כמובן – כי בלי זה אין כרטיס כניסה למועדון.
אבל המרד שלו מזמן הפסיק להיות נגד כוח. הוא פשוט בחר צד. והצד הזה כולל משטרים איסלאמיסטיים, תנועות ג’יהאד, וארגונים שדם הוא שפת האם שלהם. הכל בשם “המאבק בכיבוש”, “ההתנגדות”, ויתר מילים יפות שמתרגמות בשטח לרצח אזרחים.
ווטרס לא מבקר את חמאס. לא את חיזבאללה. לא את איראן. הוא מבקר רק דבר אחד בעקביות אובססיבית: ישראל. המדינה היחידה במזרח התיכון שבה היה לו חופש מוחלט לעמוד על במה, לצרוח, ולהטיף מוסר בלי להיעלם בכלא או בארון מתים.
זה לא אנטי־מלחמה. זו בחירה פוליטית חד־צדדית עטופה במילים של שלום.
הפרוגרסיבי המערבי והפנטזיה האיסלאמיסטית
כאן אנחנו נכנסים ללב הטרלול.
הפרוגרסיביות המערבית – במיוחד זו של כוכבי רוק מזדקנים – פיתחה חיבה פתולוגית לאיסלאם הקיצוני. לא כי היא מבינה אותו, אלא כי היא צריכה אויב חדש למערב. ואם האויב הוא גם “קורבן” – זכית בבינגו מוסרי.
האיסלאמיסט הופך ל”מדוכא”, הטרוריסט ל”לוחם חופש”, והיהודי – איך לא – שוב לאיש הלבן עם הכוח. גם אם הוא מזרחי, גם אם הוא פליט, גם אם הוא מוקף אויבים. פרטים קטנים. אידיאולוגיה לא מתעכבת על עובדות.
רוג’ר ווטרס הוא פשוט תוצר קיצוני של התהליך הזה: אדם ששונא כוח מערבי כל כך, שהוא מוכן להתאהב בכל מי שרוצח אותו. זו לא נאיביות – זו עיוורון מוסרי.
אנטישמיות בלי קרסים, אבל עם תווים
ווטרס כמובן נעלב כשאומרים עליו “אנטישמי”. הוא לא צועק “מוות ליהודים”, חלילה. הוא רק מציג יהודים עם אפים קריקטוריסטיים על מסכים. הוא רק מדבר על “לובי יהודי”. הוא רק מתעקש שישראל היא הרוע האולטימטיבי, בעוד משטרים רצחניים מקבלים ממנו שתיקה מכבדת.
זו האנטישמיות החדשה: מנומסת, מתוחכמת, עטופה בזכויות אדם. בלי צלב קרס – עם גיטרה בס.
ובדיוק כמו הישנה, גם היא מתחילה באובססיה. כי ביקורת זה לגיטימי. אובססיה – זו כבר מחלה.
כשהחומה נפלה – והוא נשאר בצד הלא נכון
The Wall דיבר על ניכור, על מנגנונים שמוחצים את האדם, על אובדן צלם אנוש. האירוניה המרה היא שווטרס עצמו הפך למה שהוא טען שנלחם בו: מטיף ריק, מנותק מהמציאות, משוכנע בעליונות מוסרית מוחלטת, ומוכן למחוק בני אדם אמיתיים בשם רעיון מופשט.
הוא מדבר על שלום – ומלבין אלימות.
הוא מדבר על זכויות אדם – ומתעלם מהן כשזה לא מסתדר עם הנרטיב.
הוא מדבר על חופש – ומעודד אידיאולוגיות שחונקות אותו.
סיכום: עוד לבנה בחומה של השקר
רוג’ר ווטרס לא “נפל”. הוא בחר. הוא בחר להיות סמל של פרוגרסיביות ריקה, של מוסר סלקטיבי, ושל שנאה עצמית מערבית שמוצאת פורקן בהלקאה אובססיבית של ישראל והיהודים.
זה לא רוקנ’רול. זה לא מרד.
זה אקט פוליטי עייף של אדם שמעדיף להיות מוחא כפיים בכנסים של שונאי המערב – מאשר להתמודד עם המציאות המורכבת שהוא כבר לא מצליח להבין.
פינק פלויד בנו חומה כדי לבקר אותה.
רוג’ר ווטרס?
הוא פשוט עבר לצד שבו זורקים אבנים – ומשוכנע שזו עדיין אמנות.
Roger Waters is a pathetic excuse for a human being. https://t.co/AFMlSDQ5ms pic.twitter.com/z90NMWVk8A
— Nazi Hunters (@HuntersOfNazis) January 18, 2026
שוב רוג'ר ווטרס שכח לקחת את הכדורים שלו… pic.twitter.com/dQOEpEfC8I
— יוסף חדאד – Yoseph Haddad (@YosephHaddad) January 19, 2026
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
