למה כל ילד בעזה הוא “נסער”, וכל ילד בשדרות הוא “נזק קולטרלי”?

בימים כתיקונם, "אמפתיה" הייתה מילה חביבה.
מין דרך לומר: אני רואה אותך, שומע אותך, ולא אשלח אותך לפינה.
אבל בגרסתה העכשווית – אמפתיה היא נשק סלקטיבי להשגת שליטה מוסרית.

מה הם מוכרים לנו?

• שצריך "להיות רגישים גם לצד השני".
• ש"לכולם כואב".
• ש"אנחנו בני אדם לפני הכול".
• וש"אסור לאבד את האנושיות".

נכון, כל זה נשמע יפה. כמעט כמו שלט מואר במתחם גבעה C.
אבל בפועל, יש צד אחד שהאמפתיה חלה עליו – וצד שני שעליו חלה האחריות.

נפגע ישראלי:

• “נסיבות מורכבות”.
• “המתיחות גואה”.
• “צה”ל בודק את האירוע.”
• "הילד כנראה שהה קרוב למוקד ירי."
• צילום: כביש. רכב. שוטר מנגב זיעה.

נפגע פלסטיני:

• “טבח”.
• “ילד תמים”.
• “חייל ירה ללא הבחנה.”
• "משפחה שלמה נמחקה."
• צילום: תינוק, דגל, אם צורחת. פסקול: כינור עצוב.

רוצה לדעת למי תקבל אמפתיה? שאל את עצמך:

1. האם הוא אזרח במדינה יהודית? – חכה רגע.
2. האם הוא תומך חמאס עם עוקבים באינסטגרם? – קבל כיסוי של 5 דקות בפתיח המהדורה.
3. האם הוא תינוק בנתיבות? – אולי אזכור קצר, אם אין בר רפאלי על הקו.
4. האם הוא בן 17 מג'נין עם רובה? – “קטין פלסטיני שנהרג באירוע טראגי”.

אולפני החדשות – איפה שהדמעות נמדדות לפי זהות

בזמן שבשדרות יש אזעקה, באולפן המרכזי מראיינים פסיכולוג ילדים מעזה.
כשאמא מישראל בוכה, המגישה שואלת: “אבל את מבינה גם את הסבל בצד השני, נכון?”
כאילו אם את לא בוכה גם בשביל עזה – הדמעות שלך לא תקפות.

אז מה זה “אמפתיה” בעולם הפוסט-מודרני?

• היא לא אוניברסלית – היא פוליטית.
• היא לא רגש – היא אסטרטגיה.
• היא לא באמת “אכפת” – היא איך לגרום לך להרגיש רע עם עצמך, גם כשירו עליך.

וכמו תמיד – הדאבל סטנדרט חוגג:

אז מה עושים?

• לא קונים את הדמעות הסלקטיביות.
• זוכרים: מי שלא אמפתי לדמעות שלך – לא באמת אמפתי.
• שואלים: אם האמפתיה שלך מחייבת אותי להתאבד מוסרית – אולי זה לא רגש, אלא מניפולציה.

ולסיום, כלל ברזל:

אם האמפתיה תמיד פונה רק החוצה – אולי זה לא עניין של לב פתוח, אלא של גבולות סגורים רק מצדך.

👀 לגלות עוד מהאתר אינטליגנטי is סקסי
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם

שם*

מייל*

אני מסכים/ה למדיניות הפרטיות של האתר

-- פרסומת --

-- פרסומת --