במדינה שבה כולם בטוחים שהם ראש הממשלה – עצם זה שיש עדיין מדינה
זו כנראה ההצלחה הכי גדולה שלנו.
מי שחי כאן לומד דבר אחד חשוב: החיים לא מחכים לשקט, הם קורים תוך כדי.
והשאלה היא לא אם יהיה רגוע … השאלה היא איך אתה חי כשהכול רועש.
קטאר לא קנתה את התקשורת הישראלית, היא רק הבינה שהיא פתוחה למבצעים.
והמבצע הכי מסוכן? שני נרטיבים במחיר של אחד, והאמת על חשבון הבית.
כשלא ניתן להכחיש את המראה ולא למחוק את הארכיון – עובדה אחת נותרת: המציאות תמיד מנצחת.
בעיקר אם היא מופיעה מולך בלי פילטר, מוקלטת היטב באיכות HD.
בימים כתיקונם, "אמפתיה" הייתה מילה חביבה – מין דרך לומר: אני רואה אותך, שומע אותך, ולא אשלח אותך לפינה.
אבל בגרסתה העכשווית – אמפתיה היא נשק סלקטיבי להשגת שליטה מוסרית
תארו לעצמכם עולם מוזר, כמעט דמיוני – יום אחד אתה מתעורר, פותח חדשות — ואין פסיקה חדשה של בג"ץ שקובעת מה הממשלה צריכה באמת לעשות, מי רשאי להיות שר, ואיזה סוג קפה מותר למזוג בישיבות ממשלה.
אין עתירה על מדיניות ביטחונית, אין התערבות בהרכב הקואליציה, אין פסק דין שמפרש מחדש את משמעות המילה "חוק".
אם חשבתם שמגפות הן עניין רפואי בלבד – חשבו שוב. לאורך ההיסטוריה האנושית לוו מגפות פיזיולוגיות (כמו הדבר, השפעת, והקורונה) במגפות תודעתיות, שדילגו בין בני אדם לא דרך רוק, אלא דרך אידיאולוגיה, שנאה, פחד ובורות. מגפה כזו שורצת בישראל כבר קרוב לשני עשורים – והיא מסוכנת, מדבקת, ולעיתים סופנית לשיח הציבורי: מגפת הרלב״ת.
על תפקידה של התקשורת בעיצוב דעת הקהל, ואיך הפכה המדיה החברתית למראה עקומה במקום לשופר ציבורי
הבעיה בתקשורת הישראלית איננה רק שהיא שמאלנית. אלא שהיא פשוט מיואשת. היא לא מאמינה בעם שלה, לא סומכת על הציבור, לא רואה תקווה, לא מזהה גאולה. היא שבויה בנרטיב של "ישראל היא טעות שצריך לתקן". ואם אין אהבה – אין באמת חדשות טובות
