מה מנסים למכור לנו בשם "החינוך" – ואיך שכחנו ללמד את הילדים לחשוב?
למה יש לתלמיד הישראלי סיכוי גבוה יותר לזכור את צליל הפעמון מאשר את השורש הריבועי של 16.
יש מושג אחד שכולם אוהבים לזרוק לאוויר: “חינוך”. פוליטיקאים, עמותות, טיקטוקרים שמכריזים על עצמם כמומחי פדגוגיה כי קיבלו לייקים מאיזה ילד בן 12 – כולם יודעים בדיוק מה צריך לעשות עם הילדים שלנו.
הורים? הם בעיקר עסוקים בלהבין מתי הילד צריך הסעה, למה הממ"ד בבית הספר נראה כמו מערה בפרה-היסטוריה, ומי לעזאזל החליט ששיעור חברה הוא הדבר החשוב ביותר במדינה שבה בקושי מצליחים ללמד כפל.
וככה, בלי ששמנו לב, החינוך הפך למשהו שנראה כמו הכלאה בין שיווק רב-שכבתי לבין קורס הישרדות בג’ונגל: מישהו מוכר לנו "מיומנויות לעתיד", מישהו אחר מוכר "למידה משמעותית", ומעל כולם מרחפת התחושה שכל העסק מנוהל על ידי צוות שמנסה להסתיר את זה שהוא שכח למה הוא קם בבוקר.
ולא, אנחנו כבר לא מחנכים. אנחנו מפעילים מערכת. מערכת שמכירה את הילדים טוב פחות מהאלגוריתם של יוטיוב.
ברוכים הבאים למערכת שבה המטרה היא שהמערכת תשרוד
פעם, מזמן, חינוך היה משהו פשוט: ללמד את הילד לכתוב, לקרוא, לחשוב, להבין את העולם, ואולי גם איך לשרוד שיעור גיאוגרפיה בלי להירדם.
היום?
המטרה הראשונה של מערכת החינוך היא שמערכת החינוך… תמשיך להתקיים.
תחשבו על זה רגע: אין כמעט אף רפורמה שלא נראית כמו ניסיון נואש להצדיק עוד שכבת בירוקרטיה שמישהו יצטרך לנהל.
כל זה עטוף בשפה מקצועית מכובסת כמו:
“למידה היברידית”, “התפתחות רגשית”, “אסטרטגיות מטה-קוגניטיביות” – משפטים שנועדו להסתיר את האמת הפשוטה: הילדים שוכחים הכל יומיים אחרי הבחינה, והמורים בעיקר מנסים להישאר שפויים.
שכחנו ללמד חשיבה – אבל היי, הילדים יודעים להכין מצגת!
הדבר הכי מטורף הוא שזה לא במקרה.
באיזשהו שלב החלטנו שיותר חשוב ללמד “שיתופיות”, “עבודת צוות” ו“התבוננות רגשית”, מאשר ללמד ילד איך לחשוב מחשבה עצמאית בלי לקרוס לתוך חור שחור של בלבול.
הרי אם ילד שואל היום "למה?" – חצי מהמורים קופאים במקום, כאילו מישהו שאל אותם לפתור את תעלומת ברמודה.
במקום זה, מה למדנו בבית הספר?
- איך להכין מצגת בפאוורפוינט עם אפקטים מיותרים
- איך לזכור בעל פה את רשימת מלכי יהודה, שבינינו, גם הם היו מתים לשכוח
- איך להבחין בין "הקשר ישיר" ל"הקשר עקיף", כאילו זה הולך לעזור למישהו בחיים חוץ ממי שמגיש בגרות בלשון
- ובעיקר – איך להישמע חכם בלי באמת להגיד משהו.
כלומר, בקיצור: החינוך הפך לקורס מתקדם ב"טלפון שבור".
ההורים: "אנחנו רק שאלה" – המורים: "אנחנו רק חיים פה"
הורים היום בטוחים שמערכת החינוך היא חנות: אתה משלם מיסים, אתה מקבל מוצר.
מה המוצר?
זה כבר שאלה שנשארת פתוחה.
אבל יותר מצחיק מזה: אותו הורה שמתנפל על המורה בווטסאפ בשתיים בלילה עם הודעה בסגנון
“רותי שלום, למה יואב קיבל 96 ולא 100? הוא ילד חכם, רגיש ומיוחד מאוד”
…זה אותו הורה שלא מצא את הזמן ללמד את יואב איך להחזיק ספר פתוח יותר מ-30 שניות.
ועדיין – המורים לא אשמים. רובם נכנסו למערכת עם שליחות ומצאו את עצמם מנהלים ויכוח עם ועדת היגוי על האם מותר להקריא לתלמידים סיפור שמכיל את המילה “עצלן”.
הילדים כבר לא טיפשים – הם פשוט מוצפים
האמת? הילדים של היום לא פחות חכמים מילדים של פעם – הם פשוט קיבלו מערכת שמתייחסת אליהם כמו אל כונני USB מלאים יתר־מידי.
הם יודעים הכל – אבל לא מסוגלים להחזיק מחשבה אחת בלי שיקפוץ להם פרסומת.
וכשהמערכת מתנהלת כמו מדפסת פגומה, הם עושים את מה שכל ילד חכם יעשה:
מפתחים כישורי הישרדות.
לומדים "לזרום" עם המערכת.
לומדים להגיד מה שמצופה מהם, ולא מה שהם באמת חושבים.
כי מי שרוצה ציון טוב היום – לא צריך עומק. הוא צריך *להגיב נכון" בתבנית.
בקיצור: אנחנו לא מגדלים ילדים. אנחנו מכינים אותם לבירוקרטיה.
אז מה מנסים למכור לנו בשם "חינוך"?
במילה אחת: שליטה.
לא ידע, לא חשיבה, לא יצירתיות.
פשוט שליטה על שגרה, על משמעת, על הסדר הציבורי.
מערכת שמעדיפה ילד שקט על ילד חושב, ילד ממושמע על ילד סקרן, וילד שעושה שיעורים על ילד ששואל שאלות שלא נוח לענות עליהן.
כי חשיבה עצמאית היא מסוכנת. היא עלולה להוביל למסקנות.
ומסקנות – אלוהים ישמור – עלולות לגרום לילד להבין שמשהו כאן לא עובד.
העתיד? אם לא נזהר – זה יהיה "חינוך" במירכאות לנצח
ואנחנו, המבוגרים, מה עושים?
נאנחים, מגלגלים עיניים, אומרים “המערכת רקובה” – וממשיכים לשלוח את הילדים אליה כל בוקר, כאילו זו תחנת רכבת.
אבל אם יש משהו שיכול לשנות כיוון – זה לא עוד רפורמה, לא עוד משרד חדש, ולא מצגת עם מלא חיצים צבעוניים.
זה לחזור לדבר הכי פשוט: ללמד לחשוב.
מה זה אומר?
- לשאול שאלות.
- להטיל ספק.
- לא לפחד מטעות.
- להבין שהעולם לא עובד לפי דפי עבודה.
- שהחיים לא נמדדים בציון.
- ושאפשר להיות אדם חושב גם בלי להציג את זה בשקף.
ולכן, יקיריי, אם יש מסר אחד שאני יכול להשאיר לכם – זה זה:
אם החינוך לא מלמד את הילד לחשוב, רק לשנן – זה לא חינוך.
זה קוסמטיקה פדגוגית עם טעם של לייט.
ואם נמשיך ככה?
הדור הבא ידע הכול על “למידה מבוססת פרויקטים” – אבל לא ידע לשאול את השאלה הכי בסיסית:
למה?
וזו כבר לא בעיה של מערכת החינוך.
זו בעיה של כולנו.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
