מה מנסים למכור לנו בשם “שיח תרבותי” ואיך כל ויכוח נגמר באיום להחרים אותך?
הפיכת ה-PC שהפכה את הדיאלוג לנשק מסחרי
פתיח: "בוא נדבר על זה… אבל רק אם תסכים איתי"
פעם, כשאמרו "שיח תרבותי", התכוונו למשהו כמו: שני אנשים חכמים ומנומסים, מדברים בנימוס על נושאים שהם לא מסכימים עליהם, ויוצאים מזה אולי אפילו חברים. היום? אם אתה אומר משהו שלא תואם את ההנחיות של ועדת הקונצנזוס הלאומית – תתכונן לביטול, חרם, פיטורים, או לכל הפחות שיימינג ציבורי בטוויטר עם האשטג #נאציזם_שנאה_ותפיסות_מיושנות.
ברוכים הבאים לשדה הקרב של "שיח תרבותי" בעידן שבו תרבות היא רק קוד לשיווק פוליטי – וה"שיח"? בעצם מונולוג בצעקות.
תורת החרם: כשהטיעון נגמר – מתחיל האולטימטום
הדיון מתחיל בתמימות יחסית. מישהו מביע עמדה. למשל, שהוא חושב שילדים צריכים ללמוד חשבון יותר מ"מגדר דינאמי נזיל". רגע אחרי זה, מגיע הצד השני – לא עם טיעון נגדי, אלא עם קריאה להחרים את האיש, את הספר שלו, את העסק שלו ואת הסבתא שלו.
כי אם אתה לא מסכים – סימן שאתה מסוכן. ואם אתה מסוכן – אסור שתהיה נוכח במרחב. ואם אתה נוכח במרחב – מישהו ירגיש "לא בטוח", ואז אנחנו בבעיה משפטית. אז עדיף שתיעלם. שיח תרבותי, כבר אמרנו?
מי קובע מה מותר להגיד? (רמז: לא אתה)
בכל עידן יש כוהני דת. פעם הם לבשו טלית, היום הם לובשים חולצת יוניקלו וסמל של צדק חברתי. הם מדברים בשם "חמלה", אבל שולפים רשימות שחורות. הם רוצים "גיוון", אבל רק של אנשים שמסכימים איתם. הם מתעקשים על "ייצוג לכל הדעות" – כל עוד הדעות יושבות על אותה מפה אידיאולוגית. אחרת? דעה חשוכה, או כמו שאומרים היום: "לא תואמת את ערכי הקהילה".
השיטה: מניפולציה דרך שפה
כמו כל מוצר שנמכר היטב, גם "שיח תרבותי" עובר מיתוג מוקפד. לא אומרים "סתימת פיות" – אומרים "יצירת מרחב בטוח". לא אומרים "צנזורה" – אלא "בקרה על שיח שנאה". לא אומרים "חרם" – אלא "הבעת עמדה צרכנית מוסרית". אם תתנגד? יאשימו אותך ב"ביטול של זכות הביטוי של המוחלשים", כי איך אתה מעז לבקר את מי שמבקר אותך?
המילים נשמעות נפלא. הן עטופות ברכות של "כל אחד זכאי להביע את עצמו", אבל בפועל – רק אם אתה מביע את עצמם.
הגרסה החדשה של דיאלוג: אתה שותק – אני צודק
בעידן הישן, האידיאל היה דיבייט. ויכוח. חילוקי דעות. היום? אידיאל הדיאלוג החדש הוא שאתה מקשיב, מהנהן, מבקש סליחה מראש, וחותם על מכתב תמיכה. לא משנה אם אתה מאמין בזה או לא – תתמוך. כי אחרת יתחיל דיון "מה זה אומר עליך?". (רמז: שזה אומר עליך הכל.)
אנחנו כבר לא במדינה שמאפשרת לגיטימציה לדעות שונות – אנחנו במדינה שמרימה גבה על עצם הרצון לדון בהן.
זה לא אתה – זה האלגוריתם
ולא נשכח את שומרי הסף האמיתיים: הפלטפורמות. האלגוריתם כבר החליט בשבילך מה מותר לחשוב. יוטיוב מוחק, טוויטר מצנזר, אינסטגרם מסתיר. לא כי דיברת גסויות, אלא כי לא הכנסת מספיק מילות מפתח כמו "הכלה", "אינקלוסיביות", "צדק אקלימי" ו"קשיבות בינתרבותית". (מילה אחת לא נכונה – והופ, אתה מסומן כקונספירטור.)
סיכום: תבחר – חירות או לייקים
השאלה הגדולה היא לא אם אתה בעד או נגד דעה מסוימת – אלא האם אתה בעד קיום של דעות שאינן שלך. כי "שיח תרבותי" אמיתי הוא לא כותרת להרצאה באקדמיה – הוא אומץ לשמוע דברים שאתה לא מסכים איתם, ולענות בטיעון ולא בצעקה. הוא היכולת להתווכח – מבלי לבטל.
אז בפעם הבאה שמישהו מבקש ממך "לדבר בכבוד" – בדוק קודם אם הוא מתכוון לדבר, או רק שאתה תשתוק.
רוצה לשוחח איתי על זה? מעולה.
אבל אם תציע להחרים אותי – ניפרד כידידים.
בינתיים.
כל עוד מותר לנו להיות ידידים בכלל.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
