אונר״א: הזרוע ההומניטרית של הטרור בחסות האו״ם
זה לא סיוע. זה סיפור כיסוי – תמיכת טרור על חשבון משלם המסים האירופאי, האמריקאי והיפני
יש ארגונים בעולם שמטרתם לפתור בעיות.
יש ארגונים שמטרתם לנהל בעיות.
ויש את אונר״א – ארגון שמטרתו להנציח בעיה, להזין אותה, ולהגיש אותה כל שנה מחדש לתורמים עם פרצוף חמוץ וכובע של מוסר.
אונר״א: סוכנות הפליטים היחידה בעולם שעובדת כבר 75 שנה – ועדיין לא הצליחה “לסיים משימה”. לא כי אי אפשר.
כי אסור.
הפטנט של אונר״א: פליט לנצח, תקציב לנצח
בעולם הנורמלי, פליט הוא אדם שנמלט ממלחמה, משתלב במדינה אחרת, וממשיך הלאה.
אבל אצל אונר״א?
פליט הוא מותג משפחתי. עוברים בירושה. כמו חובות, טראומות – ותקציבים.
ילד, נכד, נין – כולם “פליטים”.
לא כי הם ברחו, אלא כי מישהו באו״ם החליט שזו דרך מעולה לשמר סכסוך ולייצר עוד דו״ח שנתי עם תמונות קשות וכותרת מרגשת.
וזה עובד.
מאוד עובד.
בתי ספר עם לוח, גיר – וקצת ג׳יהאד
אונר״א מפעילה אלפי בתי ספר. נשמע מצוין.
רק שבחלקם, לפי אינספור דוחות, תחקירים והקלטות – מלמדים יותר שנאה ממתמטיקה.
📚 2+2=4
📚 ישראל לא קיימת
📚 שאהיד הוא מודל לחיקוי
אבל היי – הכול תחת דגל האו״ם, אז זה בטח חינוכי.
כשישראל טוענת שעובדי אונר״א מעורבים בטרור, שהמחבלים של חמאס יצאו מבתי ספר של הארגון, ושמחסנים הומניטריים משמשים כמחסני נשק – באו״ם מרימים גבה ואומרים:
“לא ידענו”.
כמו תמיד.
לא יודעים. לא רואים. לא שומעים. אבל כן שולחים חשבונית.
7 באוקטובר: הרגע שבו המסכה נפלה – והאו״ם ביקש לכבות את האור
אחרי טבח 7 באוקטובר, כשחלק מעובדי אונר״א נחשדו במעורבות ישירה או עקיפה – העולם היה צריך לעצור ולשאול שאלות קשות.
אבל העולם עשה את מה שהוא עושה הכי טוב:
🔇 שקט
📝 ועדת בדיקה
📅 נדבר על זה אחר כך
מדינות הקפיאו מימון, כן. זמנית.
כי אסור באמת לגעת בפרה הקדושה.
כי אונר״א היא לא סוכנות – היא רעיון.
ורעיון, כידוע, לא מפטרים. רק ממחזרים.
ירושלים: כשהבולדוזר עושה מה שוועדות לא העזו
והיום זה קרה.
לא דו״ח.
לא גינוי.
בולדוזר.
המטה של אונר״א בירושלים – סמל לנוכחות בינלאומית מתמשכת בלב העיר – מופסק, מפונה, ונהרס.
לא “אירוע מצער”.
לא “תקרית”.
אלא הצהרה.
ישראל אומרת, בפעם הנדירה שבה היא לא כותבת מכתב מנומס: עד כאן.
אין חסינות למוסד שמשתמש בחסינות כדי לפגוע.
אין קדושה ללוגו כחול שמכסה ריקבון.
האו״ם מזדעזע – שוב
כמובן שהאו״ם “מזועזע”.
הוא תמיד מזועזע.
זה בערך המצב הטבעי שלו, בין קפה של הבוקר לישיבת גינוי מספר 4,392 על ישראל.
אף אחד שם לא שאל איך ארגון הומניטרי הפך לחלק מהבעיה.
רק איך מעיזים לגעת לו בבניין.
כי באו״ם, מבנים חשובים יותר מגבולות.
וסמלים חשובים יותר מחיים.
האמת הפשוטה שאסור לומר בקול
אונר״א לא נכשלה.
היא הצליחה – בדיוק במה שהיא נועדה לעשות:
- להנציח פליטות
- להזין נרטיב
- לשמר תלות
- ולהבטיח שהסכסוך יישאר רווחי, מוסרי לכאורה, ולא פתור
הריסת המטה בירושלים לא פותרת כלום.
אבל היא עושה דבר אחד חשוב:
היא שוברת טאבו.
סוף סוף מישהו אמר “לא” – בלי כוכבית
אונר״א תמשיך לפעול במקומות אחרים.
האו״ם ימשיך לגנות.
העולם ימשיך להזדעזע.
אבל בירושלים, לפחות לרגע אחד, הבלוף נחשף.
וכשמורידים את הדגל הכחול –
רואים שהקיסר לא רק עירום,
הוא גם עומד על ערימת תקציבים,
ומבקש עוד.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
