מאת: מישהו שניסה פעם להבין מה קורה פה – ונשאר עם שלוש מפלגות בכיס ובלבול בעיניים

פרק א’: בואו נתחיל מהכאוס, נמשיך לאבסורד ונקנח בדמוקרטיה עם תוספת קורנפלקס

הפוליטיקה הישראלית אינה תחום. היא חוויה. היא לא דומה לשום דבר אחר מלבד אולי פרק אבוד של "שמש", שבו מני בדימיון שלו הוא שר האוצר ומנסה לקבוע תקציב יחד עם חפרפרת מהביוב. יש שיגידו שזה תיאטרון אבסורד, אבל אפילו התיאטרון כבר הרים ידיים. במובנים רבים, מדובר בפנטזיה לא-מומלצת עם טוויסט תנ"כי ומבנה של ריאליטי תקוע על מצב "לופ".

כדי להבין את הפוליטיקה הישראלית, צריך קודם להבין את עם ישראל: עקשן, קולני, מלא דעות – כולל אצל מי שלא ממש מבינים מה ההבדל בין נשיא ראשי ממשלה וראש שבט בתכנית הישרדות.

פרק ב’: ממשלה זה לא מדע מדויק – זה יותר כמו ניסוי בפיזיקה גרעינית, רק בלי פיזיקאים

מאז ומעולם, הרכבת ממשלה בישראל הייתה כמו לנסות להרכיב לגו בשקית סגורה, עם כפפות של בוקסר ובזמן שמישהו צורח עליך שאתה עושה את זה לאט מדי. כל בחירות (והיו כבר, נדמה לי, יותר מדי מהן מכדי לזכור) הן כמו פרק חדש בנטפליקס שבו אתה יודע בדיוק מי הדמויות, אבל אין לך מושג למה הן שונאות אחת את השנייה הפעם.

קואליציה? אופוזיציה? במקומות אחרים זה עניין של אידיאולוגיה. פה – זה עניין של כבוד, עלבונות, שיחות טלפון בשלוש בלילה ו"לא אשב עם ההוא גם אם ייתנו לי את תיק החלל".

-- פרסומת --

פרק ג’: מפלגות – איפה הן מתחילות ואיפה הן נמסות כמו פיתה בפלאפל רטוב

יש רגע כזה לפני כל מערכת בחירות שבו נדמה שהוקם "מחנה לאומי דמוקרטי ליברלי-מסורתי מתון לשעבר ב’", שמתיימר להביא את הבשורה: "אנחנו לא ימין, לא שמאל, אנחנו פשוט שפויים". רגע אחרי הם מתפצלים לשניים: "שפויים קונסטרוקטיביים" ו"שפויים אבל סקפטיים לגבי מים".

מפלגות בישראל נולדות כמו פטריות אחרי הגשם, רק שבמקום לחות – הן נובעות מתחושת החמצה אישית של פוליטיקאים. "הוא לא נתן לי שר לענייני דגים? אני מקים תנועה!". תוך שבועיים כבר יש שלט חוצות, קליפ בוטיק, וראיון מרגש עם חיים אתגר.

פרק ד’: המצב הביטחוני – תירוץ רב-שימושי לכל דבר בערך

רוצים להחליף שר חינוך? "אי אפשר עכשיו, המצב הביטחוני לא מאפשר זאת". תקציב? "חכה רגע, קודם נכין את עצמנו לעימות בצפון". רוצים לדבר על מערכת הבריאות? "מצטער, יש איום דרומי". האיום הביטחוני בישראל הוא כמו המגבת שתמיד מכסה כלים לא נקיים במטבח – אתה יודע שהם שם, אתה פשוט בוחר לא לדבר עליהם כרגע.

וזה עובד. כי ברגע שאתה אומר "איראן", חצי מהציבור בולע רוק, רבע ממהר לגיבוש מילואים, והרבע הנותר כותב פוסט בפייסבוק על איך הכול בעצם אשמת בית המשפט העליון.

פרק ה’: הפוליטיקאים – גיבורי תרבות (לפעמים בדימיון של עצמם)

נכון, יש פוליטיקאים חרוצים, משכילים, אידיאליסטים. יש גם כאלה שנמצאים שם כבר שלושה עשורים והם כמו רהיט קבוע בכנסת – לא בטוח למה הם עדיין שם, אבל קשה להזיז אותם.

הקריקטורה הקלאסית: פוליטיקאי עם כריזמה של דרבוקה, כישורי תמרון של רוורס באופניים, ויכולת להתחמק משאלות כמו נחש באימון יוגה.
אבל הוא יודע לצעוק, להאשים, לזרוק ממים בטוויטר ולהפיץ סרטונים ערוכים בלופ. אז מי צריך מדיניות כשיש פילטר טוב?

פרק ו’: אז מה בעצם הבעיה?

הבעיה היא… שאין בעיה אחת. זה מין קוקטייל של בעיות, תבלין קל של שבטיות, קמצוץ של זלזול במוסדות, שלוק יומי של פופוליזם, והכחשה עמוקה לגבי זה שכולנו באותה סירה – ושאין אפילו משוט.

הפוליטיקה הישראלית עוסקת פחות בשאלות הגדולות של העתיד ויותר בשאלות הקטנות של ה"כאן ועכשיו – ואם אפשר, עם הרבה רעש".

פרק ז’: אז למה בכל זאת זה עובד איכשהו?

כמו פלאפלים בערב חג, איכשהו הכול מסתדר. המדינה ממשיכה לפעול, מישהו מאשר תקציבים בסוף (לפחות לפסטיבל המטקות בהרצליה), ויש תחושה של חיים. כי למרות הכול – הציבור הישראלי חכם, ביקורתי ובעיקר: מתעקש לא לוותר.

בכל סבב בחירות, אנחנו שואלים את עצמנו: "הפעם אולי יקרה משהו חדש?" והתשובה לרוב היא "כן, אבל רק בשם של המפלגה".
ועדיין, נמשיך לבחור, לצעוק, להתווכח, לכתוב פוסטים. כי זו פוליטיקה ישראלית: בלגן קדוש, אבל שלנו.

סיום – מדריך הישרדות

• אל תנסה להבין הכול. פשוט תזרום.

• זכור: כל דמות שאתה רואה בטלוויזיה עלולה להיות שר מחר.

• החזק תמיד שני פתקים בכיס: אחד עם סיסמה לאולפן חדשות, ואחד עם כתובת למקלט הקרוב.

• חיוך, ציניות, ואולי כוסית ערק ליד – אלה הכלים שלך לשרוד את כל זה בלי להתפוצץ.

ברוכים הבאים לישראל. מדינה עם שבעה מיליון פרשני פוליטיקה, ואפס ממשלות יציבות.