תופעת היהודים שנלחמים – ביהודים

המאבק החשוב של זמננו – נגד בן הדוד מבני ברק

פעם, יהודים היו נאבקים על חייהם.
היום – הם נאבקים על זכותם להאשים את עצמם.
ואם אפשר – לעשות את זה בטי שירט עם כיתוב שנון, באנגלית, בקפלן או שדרות רוטשילד.

ברוכים הבאים לתופעת "יהודים נגד הכיבוש" – התארגנות בה יהודים, לעיתים אפילו עם זקן היפסטרי ויודאיקה מחרוזים, נאבקים במוסד הציוני כאילו מדובר בכוח כיבוש ניאו-קולוניאלי מזרח גרמני.

וזה לא שהם סתם מתנגדים.
הם מתנגדים "מתוך אהבה."
אהבה לעם הפלסטיני, אהבה לפלורליזם, אהבה לעזאזל – רק לא לעם שלהם.

מיהם היהודים האלו, ולמה הם נראים כמו סטודנטים לאנתרופולוגיה?

תופעת "יהודים נגד הכיבוש" מאגדת קבוצה קטנה אך קולנית במיוחד של פעילים, שמתפקדים בתור הגרסה היהודית של מה שאפשר לקרוא לו: "משלחת מרובעת למרתף של עצמך."

הם שואבים השראה מפרויד, מרקס, ודיקן הפקולטה למדעי הרוח, ומשוכנעים שהדרך לשחרור העם היהודי – עוברת דרך תהליך של התבוננות עצמית, נזיפה לאומית, והסרת כל סמל ציוני שמזכיר להם סבא עם כובע טמבל.

הם יושבים בוועדות של האו"ם, מצטלמים עם מחבלים לשעבר, ומצטטים את חנוך לוין כשהם נעצרים במחסום של צה"ל ומסרבים להזדהות.

הם שואלים את עצמם, כל בוקר:

"איך עוד לא עשינו מספיק כדי להוכיח שאנחנו היהודים הטובים?"

כן, אבל הם יהודים! – הוויכוח שהשמאל כל כך אוהב

לכל טענה הגיונית שמישהו מהימין מעלה נגד ההפגנות האלה, מישהו מהצד השני ממהר לירות:

"אבל הם יהודים בעצמם! איך אפשר לקרוא להם אנטישמים?"

התשובה פשוטה:
גם אדם שנשוי לעצמו יכול, תיאורטית, לירוק לעצמו בפנים.
להיות יהודי – זו זהות אתנית.
לשנוא את עצמך – זה תחביב פוליטי.

והרי מי יותר מתוק מדובר ארגון שקורא "צה"ל רוצחים!" – ואז מסביר שהוא עושה את זה כדי "להציל את נשמתה של הציונות האמיתית", זו שמעולם לא הייתה קיימת.

תרבות אשמה במרינדה של פוליטיקה

צריך לומר ביושר – היהודי נגד הכיבוש הוא תוצר מובהק של חינוך מערבי פרוגרסיבי, שבו:

• הכיבוש תמיד אשמתך,
• האלימות תמיד תגובה מובנת,
• הגבולות הם קונספט קולוניאליסטי,
• והעם שלך – בעיקר מטרד היסטורי.

לפי ההיגיון הזה, יהודים שגרים בחברון הם "מתנחלים קיצוניים", ואילו פלסטינים שזורקים עליהם בלוקים הם "ילדים מבולבלים עם טראומה קולוניאלית."

זה קונפליקט שקשה לפצח – עד שאתה מבין שהם פשוט רואים את עצמם כאורחים בארצם.
ולא אורחים נעימים במיוחד. יותר כמו כאלה שמביאים יין גרוע לארוחה ומעירים שהטפטים בבית פאשיסטיים.

הפגנה בשייח' ג'ראח – חגיגה של דמוקרטיה, כל עוד היא פועלת נגדך

אם אתה רוצה להבין את ליבת התופעה, בוא לביקור קצר בשייח' ג'ראח:
רחוב קטן, הפגנה גדולה, ושלטים שמספרים לך בדיוק למה אתה האשם במצבך.

הם מגיעים עם שלטים כמו:

• "גירוש = פשע מלחמה"
• "די לכיבוש"
• "ציונות היא גזענות" (בעברית ובצרפתית)
• ובלונים בצורת לב – כי חייבים איזון אסתטי.

ושם, בצלו של מסגד, תמצא את דני מכפר ורבורג, בוגר פילוסופיה, שמסביר בעיניים נוצצות לעיתונאי מסקנדינביה:

"אנחנו פה כדי להתנגד לדיכוי, גם אם אנחנו חלק ממנו. זה לא קל, אבל מישהו צריך לקחת אחריות."

ברור דני. אתה ממש גנדי, רק עם SPF 50 ופריבילגיה מהודקת כמו סנדל טבע נאות.

אבל למה הם עושים את זה באמת?

האמת? הסיבות מורכבות.
יש מי שבאמת מאמינים שהם מצילים את ישראל מעצמה.
יש כאלה שמונעים מרגשי אשם, אחרים רוצים לרצות את הסביבה האקדמית, ויש גם מי שפשוט נהנים מהתחושה שהם "האחר הנאור בתוך עמו."

להיות יהודי נגד הכיבוש זה קצת כמו להיות טבעוני שמבקר בברביקיו ומרצה לכולם על מוסר – יש בזה שילוב ממכר של עליונות מוסרית, תחושת שליחות, וצורך עמוק שכולם ישנאו אותך רק קצת.

וכמובן – יש גם תקציבים. הקרן החדשה לא צוחקת.

ומה עושים עם זה?

הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות עם תופעה כמו "יהודים נגד הכיבוש" – זה לקחת אותה ברצינות.
הרי בסופו של יום, מדובר בחבורת אנשים שמאמינים שאם רק ניכנע מספיק – ננצח.
אם נוריד דגלים – יבוא שלום.
אם נוותר על חברון – נקבל חיבוק.
אם נפסיק להילחם – לא יירו עלינו.

הם לא הבינו שכדי להיאבק על שלום – צריך להאמין שמגיע לך להיות פה.
לא כאורח. לא כתייר. לא כמתנצל כרוני.
כעם עם זכות, היסטוריה, וזיכרון של כמה רע זה להיות חסר בית.

יהודים נגד הכיבוש, ובעיקר – נגד עצמם

אז כן, הם יהודים.
וכן, הם נגד הכיבוש.
אבל עיקר המאבק שלהם, אם נודה באמת, הוא נגד כל מה שעושה את היהדות למה שהיא:
– עם.
– זהות.
– מולדת.
– עמוד שדרה.

ובין אם הם עושים את זה במצפון נקי או מתוך צורך נוירוטי להיתפס כטובים – התוצאה אותה תוצאה:
הם מחזקים את אויבינו, מחלישים את אמונתנו, ומייצרים מצג שווא של הסכמה – כשבעצם הם סך הכול מיעוט שמחפש אישור מהעולם.

כי בסוף, כשמחבלים פורצים הביתה – הם לא שואלים אותך אם אתה "נגד הכיבוש".
הם פשוט שואלים אם אתה יהודי.

ואז, כל השלטים, ההרצאות, והפוסטים –
מתאדים.
כמו אידיאולוגיה שנשטפת בכוח המציאות.
עם הרבה דם.
ומעט מאוד בלונים בצורת לב.