כשאירופה אומרת “אתם חלק מאיתנו” – כדאי לבדוק איפה היציאה הקרובה לשדה התעופה.
רצוי לכיוון בן-גוריון.
אז האם התרבות האירופית חולה סופני? כנראה שלא.
אבל היא בהחלט נראית לפעמים כמו אדם שמגיע לרופא עם רשימה ארוכה של תסמינים: בלבול זהות, עייפות פוליטית, והרבה יותר מדי אידיאולוגיה על קיבה ריקה.
בבריטניה, כמו בבריטניה – אין דבר יותר מסוכן משנאה מנומסת.
כי כששנאה מגיעה עם תה ועוגייה הרבה יותר קשה לזהות אותה.
במזרח התיכון – האזור שבו גם מזג האוויר וגם הטמפרמנט אינם נוטים לאיפוק – רמדאן הפך, במיוחד בעשורים האחרונים גם לזירה פוליטית, תקשורתית ולעיתים נפיצה במיוחד.
העידן שבו השנאה לא צריכה אידאולוגיה מסודרת, ספר תיאוריה או שפם מצויר.
מספיק אלגוריתם טוב, קצת זעם, והרבה מאוד זמן מסך.
האנטישמיות החדשה לא פרצה בימין האמריקני.
היא קיבלה שם מיקרופון – אבל נולדה במקום אחר לגמרי.
האנטישמיות החדשה לא צועקת, היא מחייכת.
היא לא שורפת בתי כנסת – היא מעלה פודקאסט והיא לא באה מהשוליים – היא באה מהאולפן.
ישראל היא לא הבעיה – היא ההוכחה.
הוכחה שיהודים לא נכנעו – שהם לא קיבלו עוד את מעמד הדִ’ימי, שהם מעזים להיות ריבונים, חמושים, ומנצחים.
חנוכה לא מבטיח שיהיה קל. הוא מבטיח שיהיה ברור. וברגעים שבהם האנטישמיות שוב מרגישה לגיטימית, עטופה במילים יפות – הבהירות הזו היא מצרך נדיר.
הקרע לא ייסגר בנאום, לא בפוסט פיוס ולא בחיבוק מזויף באולפן.
הוא ייסגר רק כשצד אחד יפסיק לשקר או כשצד שני יפסיק להתנצל
