פותחים סצנה – קאט! זה לא המזרח התיכון, זה הוליווד של טהראן

אם אתם חושבים שהמזרח התיכון הוא מקום רציני, מלא אסטרטגים קרי-מבט ונשיאים שלא מחייכים אפילו בחתונות משפחתיות, כדאי שתביטו צפונה, אל טהראן, ותראו מה באמת קורה שם: הסרט הכי מופרך על מסכי התודעה של האזור מוקרן כרגע בעותקים בלתי חוקיים ברפובליקה האיסלאמית – בכיכובו של אחד, עלי ח'אמנאי, בתפקיד הראשי, התסריטאי, הבמאי, העורך, והקריין.

כי כן, חמינאי חי בסרט. לא סתם סרט – סרט דיסטופי פוסט-אפוקליפטי שבו הוא נביא, גנרל, מחנך הדור, ולפעמים גם סטנדאפיסט מזדמן. הסרט, אגב, מוקרן כבר ארבעה עשורים, ואין אף מבקר קולנוע שמעז לכתוב עליו ביקורת שלילית. כל מי שניסה, נשלח מיד למרתף של משמרות המהפכה, שם הוא מקבל שיעור מזורז בפוסט-ציונות.

עלילה מופרכת – נביא מודרני נלחם בציונים על סוס בלתי נראה

בגרסה של חמינאי למציאות, איראן היא מעצמת-על, אמריקה היא ענק חולה עם שפעת כרונית, וישראל – איך נאמר זאת בעדינות? – מדינה דמיונית שחייבים "להיעלם תוך 7 שנים" (ולפעמים 5, תלוי בגרסה).
לפי הסרט של חמינאי, "המהפכה האיסלאמית" מנצחת את כל אויביה בלי להשאיר סימן אחד בשטח. לא חשוב שבפועל הכלכלה קורסת, המים נגמרים, הנפט מדולל, והנוער בטהראן מנסה לעבור את הגבול לטורקיה דרך טיק-טוק.

-- פרסומת --

זהו סרט פנטזיה. לא סתם פנטזיה – מין שילוב בין שר הטבעות, האחים דארדן, ופרק אבוד של דובדבני ופיסטוק.

הוא מאמין שבקרוב מאוד כל העולם יתאסלם, גוגל תיסגר, ונשים יחזרו לעטות צ’אדור גם במטבח. במאי הקולנוע האיראני ג'עפר פנהאי ניסה פעם לביים גרסה סאטירית לזה – ומאז הוא לא מוצא את המצלמה שלו.

סצנות אהובות – חמינאי בפסטיבל קאן של ההכחשה

יש לו סצנות קלאסיות. הנה כמה מהן:

• נאום במרפסת על גורלה של ישראל – חמינאי עם כיפה שחורה, אוחז מיקרופון כאילו הוא מנהל חפלה בפרסית, מכריז ש"הישות הציונית תתמוטט מבפנים", ואז חוזר לצפות ב"משמרות המהפכה עושים דברים עם רחפנים".
• הכחשת בעיות כלכליות – גם כששיעור האינפלציה באיראן גבוה יותר מהגובה של הגולן, חמינאי נשאר בטוח: "העם מאוחד, והאויבים נבהלים מכוחנו". האויבים, אגב, כרגע בעיקר צוחקים ביוטיוב.
• הופעה באירוויזיון של הדיכוי – הסרט כולל גם הופעות אורח: אבראהים ראיסי (בתפקיד הפוליטרוק עם מבט של פקיד גבול סובייטי), מוחמד בקרה קאליבאף (בתפקיד ה"כלכלה החזקה שלנו"), וילדות בנות 8 שרות שירי קצב על מותו של השטן הקטן (כלומר, אתם).

האפקטים המיוחדים – טילים, דגלים, ונאומים מתורגמים לפאסי מוגזם

אי אפשר לדבר על הסרט הזה בלי להזכיר את האפקטים. רחפנים שנשלחים לישראל, טילים שנופלים על חול בלי לפגוע בכלום, והכי חשוב – פרופגנדה. הרבה פרופגנדה.
זה מתחיל בפוסטרים ענקיים של סולימאני עם קרניים של אור, ממשיך בתרגום מוזר של חדשות CNN ("הם הודו בתבוסה!"), ונגמר בשיר ג'ינגל פופ מהפכני שמשודר ב-IRIB עם חיילים שמרקדים מאחורי פרחים פלסטיים.

חמינאי ממש מאמין שזה עובד. הוא בטוח שכשמקרון צופה בחדשות, הוא מזיע מהפחד. שנתניהו מתחבא מתחת לשולחן. שטראמפ… טוב, טראמפ באמת לפעמים נראה כאילו הוא לא בטוח על מה הוא מדבר, אז נקודה לחמינאי.

הסוף הקרוב – גרסת הבמאי או קריסה בקופות?

אבל כמו כל סרט שמוקרן יותר מדי זמן – גם כאן הקהל מתחיל להשתעמם. הדור הצעיר באיראן לא רוצה לראות את הסרט הזה יותר. הם רוצים קומדיה רומנטית, מוזיקה אלקטרונית, חופש ביטוי ואולי אפילו אינטרנט שפועל יותר מ-3 שעות ביום.

חמינאי עדיין מתעקש לערוך את הגרסה הסופית של הסרט בעצמו, אבל אפילו בורא הסרטים צריך להבין – העולם כבר עבר הלאה. אף אחד לא קונה כרטיסים לפסטיבל השקרים הזה. אפילו קוריאה הצפונית כבר עשתה ריבוט.

סיכום: חמינאי חי בסרט – ואנחנו מחוץ לאולם

אולי יום אחד, כשארכיון ההיסטוריה ייפתח, נגלה שחמינאי בכלל רצה להיות שחקן. אולי תסריטאי. אולי במאי אופרות סבון על רקע גגות של טהראן. מה שבטוח – הוא לא מתעסק במציאות. רק בגרסה מאוד פרטית שלה. כזו שכוללת השמדה של ישראל, נצחון רוחני על המערב, וכפיים מאולם קולנוע דמיוני.

אבל בינתיים, מחוץ למסך – המציאות מתקדמת. והקהל האיראני – כבר רוצה לצאת להפסקה.

-- פרסומת --