התחביב הלוהט של השמאל הישראלי: לוחמה משפטית (Lawfare)
כשאתה לא מנצח בקלפי – ואתה מחליט להביס את היריב בבתי המשפט
יש אנשים שאוהבים ריצה.
יש כאלה שמתמכרים לקרוספיט.
ויש תחביב אחד, ישראלי במיוחד, שמלהיב חלקים גדולים מהשמאל המקומי:
לוחמה משפטית.
לא סתם עתירות.
לא סתם ביקורת.
אלא אמנות שלמה של ניהול מאבק פוליטי דרך שופטים, יועצים משפטיים, ועדות בדיקה, צווים זמניים, ו"הליך שטרם הבשיל אבל חייבים לעצור אותו עכשיו".
כי למה להתמודד עם הציבור – אם אפשר לעקוף אותו?
מה זה בעצם Lawfare – ולמה זה נשמע יותר אלגנטי מ"לא הפסדנו, פשוט גנבו לנו"
Lawfare הוא מושג אמריקאי יפה.
הוא נשמע אקדמי, בינלאומי, כמעט נאור.
אבל בתרגום חופשי לעברית ישראלית:
"אנחנו לא מצליחים לשכנע את רוב הבוחרים, אז ננסה לשתק את מי שכן הצליח."
זה לא מרד.
זה לא אלימות.
זה לא אפילו פוליטיקה.
זו בירוקרטיה עם אגרסיות מודחקות.
מאבק שבו הכוח לא מגיע מהקלפי – אלא מהפרשנות.
הדמוקרטיה בסדר – הבעיה היא הבוחרים
השמאל הישראלי, חשוב להבין, לא מתנגד לדמוקרטיה.
הוא פשוט מתקשה לקבל אותה כשהיא מתעקשת להצביע לא נכון.
כל עוד הציבור בוחר "כמו שצריך" – הכל נהדר.
אבל ברגע שהקלפי מוציאה תוצאה לא רצויה, פתאום:
- הבוחרים "הוסתו"
- הקמפיין היה "רעיל"
- התוצאה "לא לגיטימית ערכית"
- והמדינה "בסכנה קיומית"
ובנקודה הזו, נכנס התחביב לפעולה.
בתי המשפט כתחליף לאופוזיציה
אופוזיציה אמורה לעבוד קשה:
להציע אלטרנטיבה,
לשכנע,
ללכת לשטח,
לשלם מחיר פוליטי.
אבל למה להתאמץ – אם אפשר להגיש עתירה?
בישראל נוצר מצב ייחודי:
בית המשפט הוא לא בורר – הוא זירה.
לא שומר סף – אלא שחקן.
לא פוסק – אלא משתתף פעיל.
והשמאל?
הוא כבר לא מתכנן קמפיינים – הוא מתכנן תיקים.
העתירה כצורת חיים
בישראל, כמעט כל מהלך של ממשלה ימנית עובר את המסלול הבא:
- החלטה מתקבלת.
- תוך 20 דקות – כותרת: "עתירה דחופה הוגשה".
- יועץ משפטי "מבקש הבהרות".
- שופט "מקפיא זמנית".
- התקשורת חוגגת: "סערה משפטית".
- הציבור מתבלבל.
- הממשלה נתקעת.
- ואז אומרים לה: "אתם לא מתפקדים".
קסם.
חוק? לא, תודה. פרשנות תספיק
הדבר היפה בלוחמה משפטית הוא הגמישות.
לא צריך חוק ברור.
לא צריך איסור מפורש.
מספיק מושג עמום:
"סבירות",
"מידתיות",
"ערכים דמוקרטיים",
"פגיעה בתחושת הצדק".
וכשאין גבול ברור – תמיד אפשר לעצור.
כי מה זה חוק, אם לא טיוטה פתוחה לפרשנות נכונה?
צה"ל, ההתיישבות, הממשלה – הכל מגרש משחקים
אין תחום שחסין מלוחמה משפטית:
- מינויים – נפסלים.
- מבצעים צבאיים – נבחנים בדיעבד.
- מדיניות הגירה – נבלמת.
- התיישבות – מוקפאת.
- רפורמות – "לא בעת הזו".
העיקר שלא יקרה משהו שלא עבר אישור של מי שמעולם לא נבחר.
המוסר החדש: מי שמפסיד – צודק יותר
בעולם הפוך אך אלגנטי, השמאל מצא יתרון מוסרי אדיר:
הפסדת? סימן שאתה נאור.
הרוב? חשוד.
הממשלה? בעייתית.
והקלפי? כלי שדורש פיקוח הדוק.
וכך נוצר אבסורד:
מי שמדבר בשם "הדמוקרטיה" – עובד נגדה.
ומי שנבחר – נדרש להתנצל.
אז למה הציבור מתעצבן?
אולי כי יש גבול.
כי בסוף, אזרחים מבינים:
לא מדובר בביקורת – אלא בחסימה.
לא בשמירה על החוק – אלא בשכתוב שלו.
לא בדאגה לדמוקרטיה – אלא בפחד ממנה.
וכשציבור מרגיש שקולו נספר – אבל לא באמת קובע –
האמון מתפורר.
לא בממשלה.
במערכת.
לא תחביב תמים – אלא אסטרטגיה
לוחמה משפטית היא לא תופעת לוואי.
היא שיטה.
שיטה של אליטה שמסרבת להתרגל לעולם שבו היא כבר לא הרוב.
שיטה של מי שמעדיף שופטים על פני בוחרים.
ושיטה שמתחזה למוסר – אבל פועלת מתוך תסכול.
דמוקרטיה, בסוף, היא לא מה שקורה בבית המשפט.
היא מה שקורה בקלפי.
ומי שמנסה לנצח בלי לעבור שם –
לא נלחם על הדמוקרטיה.
הוא פשוט מנסה לעקוף אותה.
ועם כל הכבוד לתחביבים –
יש כאלה שעדיף להשאיר לשעות הפנאי,
ולא לנהל איתם מדינה.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
