בואו נדבר דוגרי: כשאנשים שומעים "אזעקה", הם מדמיינים משהו בין יום הדין לסצנה מ'אינטרסטלר'. אבל בישראל? אזעקה זה כמו עוד אפליקציית ניווט – אתה שומע צפירה, בודק לאן לרוץ, ומיד מתכנן את המסלול מחדש:
"יש לי 15 שניות – אם אני יוצא מהשירותים, עובר דרך הסלון ומתגלגל לממ"ד, אולי עוד אצליח לקחת את הקפה."

ברוכים הבאים לישראל – המקום היחיד בעולם שבו אזעקה היא לא רק מערכת התרעה, אלא מצב תודעה. שילוב מבלבל של בהלה, עצבים ו… רפרוף קליל של כתף.

האזעקה הראשונה תמיד תופסת אותך ברגע הכי לא נוח

זה חוק טבע. אם עברת יום שלם בלי אזעקה, תתכונן: היא תבוא ברגע שאתה הכי פגיע – באמבטיה, באמצע מריחה של חומוס, או חמור מזה – תוך כדי שיחת זום עם לקוח מחו"ל שעדיין חושב שאתה גר בסביבה רגועה, נגיד שוודיה.

וברור, ברגע שאתה שומע את הצפירה – אתה עובר את כל שלבי ההכחשה:

1. זה לא אזעקה.

   -- פרסומת --

   

2. טוב, אולי זה אזעקה, אבל בטח רחוק.

3. אוי שיט, זה פה!

4. איפה הטלפון? הטלפון! מי לקח את הטלפון?!

5. טוב, נו, נעשה מזה מם ונשלח בקבוצת המשפחה.

ההתמקצעות הישראלית: “צבע אדום באשקלון, אבל אנחנו בראשל"צ – אפשר להירגע”

לא משנה מה הגיל שלך – ברגע שאתה חי פה מספיק זמן, אתה מפתח את היכולת לנתח שיגורים בזמן אמת. אנשים שהיו קודם רואי חשבון הפכו תוך חודש לפרשני ביטחון.

“שומע? זה נשמע כמו גראד מדרום, לא מהסוג שעובר את אשדוד.”
“זה לא אלקוש? לא, זה היה נמל אשקלון. שומעים לפי ההד.”

ותוך כדי זה, כמובן, ממשיכים לגלול בטלפון ולוודא שלא נשלח מייל בטעות עם הכותרת "מצב חרום – נא לא לדרוך על החומוס בממ"ד".

הילדים רגילים יותר מדי

הילד בן חמש שואל אותך בדרך לגן:

“אבא, היום תהיה אזעקה?”
אתה אומר: “לא יודע, חמוד, נקווה שלא.”
והוא עונה: “אז למה לא לקחנו טאבלט לממ"ד? מה נעשה אם כן תהיה?”

וזה רגע שאתה מבין כמה ישראלי הוא הפך להיות. כי אצלנו, הילדים לא מפחדים מהאזעקה – הם מפחדים שהיא תבוא בזמן שהם באמצע משחק והם יפספסו את השלב האחרון של "מיינקראפט".

רומנטיקה בעידן טילים

גם הדייטים השתנו. בחור צעיר מזמין בחורה לקפה, אבל משאיר פתח מילוט:

“יש לי ממ"ד בבית, כן? ככה, אם יהיה משהו…”
והיא עונה: “מה עם מזרן מתקפל? כי אני לא יושבת על הרצפה עם ג'ינס צמוד.”

אתה מבין שהגענו לרמה חדשה של אינטימיות לאומית. ממ"ד זה הנטפליקס אנד צ’יל החדש. ואם היה יירוט מוצלח – אפשר לפתוח שמפניה.

ישראל 2025 – החיים עצמם, רק עם אפליקציה של פיקוד העורף

מה שפעם היה "אח שלי, תיזהר בדרום", הפך היום ל"שלח לי צילום מסך של איפה זה נפל".
והכי חשוב – אנחנו ממשיכים. יוצאים לעבודה, מבשלים, מתאהבים, צועקים על הממשלה (בכל מצב ביטחוני), ואיכשהו – גם שורדים.

כי עם כל כמה שזה לא נורמלי – זה הפך לשגרה. ובשגרה הזאת, בתוך הכאוס, אנחנו מוצאים רגעים של הומור, חמלה, ערבות הדדית וקצת קפה בנס.
עד האזעקה הבאה, כמובן.