איך אמריקה באה לצחוק ,הפרלמנט הישראלי הפך לקרקס במגרש גולף ואנחנו נהנינו מכל רגע

יש רגעים בהיסטוריה שאתה יודע מיד שאתה לא צופה באירוע פוליטי — אלא בהופעה חיה.
וזה בדיוק מה שהיה כשדונלד ג’ון טראמפ, נשיא ארצות הברית, איש העסקים, הפיל הלבן והאדום של ההיסטוריה, נחת בירושלים באוקטובר 2025 ונכנס לכנסת ישראל.
לא כפוליטיקאי, לא כשגריר, אלא כ־סטנדאפיסט עם חשבון פתוח נגד כל מי שאי פעם ניסה להיות “נורמלי” מדי.

יש נאומים שזוכרים בגלל התוכן, ויש נאומים שנכנסים לפנתיאון בגלל הפרצופים של מי שישבו מאחור.
נאומו של דונלד ג’ון טראמפ בכנסת ישראל באוקטובר 2025 נכנס בקטגוריה השנייה — לא רק בגלל מה שהוא אמר (שוב “ביידן הוא בדיחה, והאו”ם זה קרקס”), אלא בעיקר בגלל איך הוא אמר את זה: כמו סטנדאפיסט שלא מפחד לשרוף את הבמה, עם מבטא ניו יורקי כבד, ידיים מתנופפות, וקול שבין מפקד טירונים אמריקאי למוכר נדל"ן ממורמר.

הכנסת, שבדרך כלל נראית כמו כיתה ח’ באמצע הפסקת עידוד עצמי, לא ידעה איך לאכול את זה. חלק מהח"כים צחקו באמת, חלק חיפשו במילון את משמעות המילה “losers”, וחלק (בעיקר מהשמאל) ניסו להסביר לעצמם איך זה שציונות פתאום שוב נראית סקסית.

טראמפ על הדוכן – והכנסת על הרצפה

טראמפ, שכבר הפסיד בבחירות שלוש פעמים אבל ממשיך לדבר כאילו הוא הנשיא היחיד ביקום (“אני הנשיא החוקי, רק שהעם עדיין לא קלט את זה”), עלה לדוכן בנונשלנטיות ואמר:
“ישראל היא המדינה היחידה בעולם שאוהבת אותי יותר ממה שאני אוהב את עצמי. וזה הישג!”

הקהל התפקע מצחוק.
אפילו יו"ר הכנסת, שניסה לשמור על ארשת רצינית, נחנק מהמים.
אחר כך טראמפ עבר לקטע שדמה לפרק של Saturday Night Live:

“אני רואה כאן שמאלנים, ימנים, חרדים, חילונים – אבל כולם שונאים את בית המשפט. זה נהדר! סוף סוף משהו שמאחד את העם!”

הימין מחא כפיים, השמאל עשה פרצוף של “איך הוא מעז”, והפרשנים באולפנים כבר הכינו כותרות:
“טראמפ פתח חזית מול בג"ץ – האם זה הסוף של הדמוקרטיה הישראלית?”

כן, כל דבר שאדם אומר בישראל – אפילו אם הוא תייר אמריקאי עם תסרוקת שמזכירה מרשמלו אפוי – הופך מיד לאירוע ביטחוני.

כשהשמאל מצטט את טראמפ – רק כשהוא מעליב את ביבי

מדהים לראות איך השמאל הישראלי, שעד לפני רגע היה מוכן להישבע שטראמפ הוא “פשיסט גזען עם קומבובר של ברווז”, פתאום מצטט אותו בהתלהבות כשהוא זורק עקיצה לנתניהו.
“טראמפ אמר שביבי פחדן? נו, אז הוא כנראה צודק!”
אבל כשהוא מוסיף באותה נשימה “וביידן אידיוט גמור, ואובמה היה אסון לעולם” – פתאום כולם נעלמים.

החיבה הסלקטיבית הזאת לטראמפ היא סימפטום ידוע בשמאל: הם אוהבים כל מי שמסכים איתם לרגע, עד שהוא נזכר שהוא בעצם בעד ישראל.

הימין, מצידו, פשוט התאהב מחדש

בימין, לעומת זאת, זה היה חגיגה של געגועים.
אנשים שראו את הנאום בטלוויזיה חיבקו את המסך.
“תראו איזה בן אדם אמיץ! בלי פוליטיקלי קורקט, בלי פחד!”
כאילו משה רבנו ירד מהר סיני עם הלוחות ואמר באנגלית: “Make Israel Great Again!”

בפיד הימני התפשטו ממים בקצב של מבצע צבאי:
טראמפ חובש כיפה, טראמפ מחזיק שופר, טראמפ על טנק מרכבה.
אחד אפילו כתב: “אם טראמפ היה ראש ממשלת ישראל, היה שלום עם עזה תוך שבוע — שלום שקט, כי לא היה נשאר שם אף אחד לדבר.”

כשהקרמלין פוגש את כיכר רבין

ירושלים התעוררה בבוקר האירוע עם פקקים שלא היו מביישים את ניו־יורק לפני הסופה.
מנגד, בקפה “תמר” המחודש, שני הייטקיסטים לחשו זה לזה:
— “הוא באמת בא לכנסת?”
— “כן, הוא אמר שאם כבר כולם עושים פה שואו, אז לפחות שיעשה את זה מי שיודע.”

וטראמפ?
כמיטב המסורת, הוא לא התאפק.
עוד לפני שירד מהמדרגות של המטוס אמר לעיתונאים:

“I love Israel, it’s the only country where politicians shout more than CNN anchors. I feel at home already!”

והקהל? מחיאות כפיים, דגלים, ושלט ענק מחוץ לכנסת:
“Make Bibi Great Again!”

מבעד לעדשת הצלם — הכנסת כקהל סטנד־אפ עוין

תארו לכם: מליאת הכנסת מלאה עד אפס מקום.
בצד ימין – מחיאות כפיים, צחוקים, חיבוקים.
בצד שמאל – פרצופים חמוצים, מבטים קפואים, ואחד ח"כ ממפלגת “המרכז הליברלי-ירוק” שלוחש: “זה יום שחור לדמוקרטיה.”

והנה טראמפ עולה לדוכן, חובש כיפה שעליה כתוב בגדול “TRUMP TOWERS – JERUSALEM EDITION”,
ומתחיל לפתוח:

“You know, I love Israel. You people are amazing. You built the only democracy in the Middle East that still works — despite the opposition trying to impeach you every week. Reminds me of home!”

הצחוק מתגלגל, ראש הממשלה מחייך, יושבת הראש מנסה להקיש בפטיש כדי להרגיע את הקהל, וטראמפ ממשיך:

“You have a great Prime Minister, the best. Very strong, very smart. Some say too smart — that’s why the left hates him. Same thing happened to me! It’s a compliment!”

אפילו מישהו מהעבודה לא הצליח להתאפק וצחק.
רק חברי סיעת “אחים לדמוקרטיה” נראו כאילו הם חוטפים אלרגיה לקוראים “ציונות”.

הדמיון: טראמפ וביבי – שני שועלים באותו דוקומנטרי

יש משהו כמעט פיוטי בחיבור הזה.
שני גברים שנרדפו על ידי “התקשורת”, נרדפו על ידי מערכת משפט “עצמאית מדי”, נרדפו על ידי מחנה שמאמין שמוסר זה רק כשהוא נגד ימין.
שניהם חוו תיקים, הדלפות, הדחות, וחזרו חזקים יותר.
וכמו כל סטנדאפיסט טוב — טראמפ ניצל את זה עד תום.

“They said I can’t win again — I said: watch me!
They said Bibi can’t survive another investigation — he said: hold my Arak!”

הקהל התפוצץ מצחוק.
אפילו נציגי האופוזיציה לא הצליחו להחליט אם לצאת במחאה או לצלם לטיקטוק.

הסגמנט המדיני: “If you want peace, build condos!”

הנאום-מופע נגע גם בפוליטיקה כמובן.
טראמפ נעמד מול המסכים שעליהם הוקרנו מפות של המזרח התיכון, והכריז:

“I tried to make peace. They said it’s impossible. But look — I made the Abraham Accords. Best name ever, by the way. You should do more of that. Forget two states — build two malls. People don’t fight near good shopping!”

המפה התחלפה בתמונה של רצועת עזה, וטראמפ המשיך:

“You see this? In America we’d call it a failed Democrat city. Here you call it Gaza. Same thing.”

הימין קם על הרגליים.
השמאל ניסה לקבור את עצמו במזגן.
ואפילו הערוץ הציבורי, שידוע באיפוקו, שבר שיא צפייה.

טראמפ – הגרסה האמריקאית של הרצל עם טוויטר

מעבר להומור, הנוכחות של טראמפ בכנסת סימלה משהו עמוק יותר:
החזרה של רוח הישירות.
בלי מסכות, בלי נאומים של יחסי ציבור, בלי “צריך להבין את שני הצדדים”.

טראמפ בא, הסתכל על חברי הכנסת ואמר מה שכל אזרח נורמלי בישראל חושב כבר שנים:

“You’re surrounded by people who hate you, you fight terrorism every day, and yet you apologize for existing. That’s not democracy — that’s therapy.”

אולי זו הפעם הראשונה שמישהו זר אמר לישראל את האמת בפנים — לא כהטפה מוסרית אלא כבדיחה.
ובאיזה עולם משוגע אנחנו חיים, שדווקא הנשיא האמריקאי הכי שנוי במחלוקת הופך לדובר השכל הישר של הציונות.

הפאנץ’ על אירופה – טראמפ סטייל

כי בלי לצחוק על האירופים — אי אפשר לסגור ערב.

“You know, the Europeans called me crazy for moving the embassy to Jerusalem. Now they’re importing millions of migrants and calling that peace.
Europe used to export philosophy and wine, now it exports antisemitism. Sad!”

בנקודה הזאת אפילו יאיר לפיד נראה כאילו הוא מהנהן בלב.
כן, גם הוא יודע שטראמפ צודק — רק לא נעים להודות בזה בפריים טיים.

רפלקציה לאומית: כשסטנדאפיסט מזכיר לנו מה זה שפיות

כשהאבק התפזר, כשהצחוק דעך והפרשנים חזרו לשולחן העגול, התברר דבר מעניין:
הנאום של טראמפ היה הרבה יותר מסטנד־אפ.
זו הייתה מראה לאומית.

הוא הצליח להראות לישראלים את מה שהם שכחו — שאנחנו מדינה מצחיקה, מופרעת, סוערת, אבל חיה.
שיש לנו את היכולת לצחוק על עצמנו ועדיין להילחם על עצמנו.
ושהבעיה שלנו היא לא בחוסר אינטליגנציה — אלא בעודף רצינות עצמית.

הימין הריע כי ראה בו את הסמל של עמידה גאה מול עולם צבוע.
השמאל כעס כי הבין כמה קל לחשוף את הצביעות שלו באמירה אחת שנשמעת כמו בדיחה.
והציבור? סוף־סוף קיבל רגע של שפיות — גס, פרובוקטיבי, אמריקאי – אבל שפיות.

אפילוג: “Thank you, Israel — you’re tremendous!”

לקראת הסוף, טראמפ קם מהדוכן, הרים את כיפתו והכריז:

“I love this country. You people never give up. If America had half your courage — CNN would be out of business by now!”

הקהל מחא כפיים.
היו כאלה שעמדו, היו כאלה שנאנחו.
אבל איש לא נשאר אדיש.

הסטנד־אפיסט ירד מהבמה, אבל משהו ממנו נשאר באוויר — תחושת גאווה ישנה־חדשה, מעורבבת בציניות ותקווה.
לא, טראמפ לא החזיר את המשיח.
אבל לפחות ליום אחד — הוא גרם לכנסת להיזכר מה זה לצחוק בלי להתנצל.

הכנסת לא ידעה איך לסיים את זה

בסוף הנאום, טראמפ קיבל תשואות רמות.
אבל כשהוא ירד מהדוכן, הוא חזר ואמר:
“אני אוהב את ישראל. אתם עם מדהים. אבל תגידו לראש הממשלה שלכם – תפסיקו להתנצל. אתם לא צריכים אישור מהאו"ם כדי להגן על עצמכם!”

האולם נעמד. אפילו חלק מהח"כים מהעבודה מחאו כפיים באי-נוחות.
היו"ר סיכם את האירוע במילים:
“תודה לנשיא טראמפ על נאוםו החשוב, ואנחנו… אה… נמשיך לשאת ולתת עם העולם.”
או במילים אחרות – תודה, אבל נישאר עם רגשי האשם שלנו.

טראמפ כראי של ישראל

הנאום הזה היה לא רק מופע סטנד-אפ, אלא גם מראה מול הפנים של ישראל 2025:
מדינה שחצויה בין אנשים שאוהבים להגיד את האמת, לבין כאלה שמפחדים שהיא לא מנומסת.
מדינה שאוהבת כוח, אבל גם רוצה שהעולם יאהב אותה.
ומדינה שמעדיפה פוליטיקאי אמריקאי קולני אחד על פני חצי מהמנהיגים שלה.

כי אם טראמפ הראה משהו לכולנו, זה שהעולם שייך למי שמפסיק להתנצל.
והאמת? ישראל נראית טוב יותר כשהיא קצת פחות מנומסת וקצת יותר טראמפית.

במזרח התיכון, רק צחוק אמיתי מחזיק מעמד

אולי זו הסיבה שטראמפ הצליח כל כך:
הוא מבין שעם שמפסיק לצחוק על עצמו — מתחיל להאמין לשטויות של אויביו.
ובאוקטובר 2025, בכנסת ישראל, הוא הזכיר לנו את הלקח הזה בדרך הכי טראמפית שיש —
עם הומור, יהירות, אמת פשוטה, ובלי שום פילטרים.

במילים אחרות:
מופע הסטנד־אפ הכי חשוב של השנה — היה זה שלא התבייש להיות ישראלי, גם אם הוא בכלל אמריקאי.

טראמפ בא, ראה, וצחק

יום אחד אולי ההיסטוריונים ינתחו את הנאום הזה כמו נאום צ’רצ’יל.
אבל האמת הפשוטה היא שטראמפ בא לעשות את מה שהוא יודע הכי טוב – לגנוב את ההצגה.
והכנסת שלנו? סוף סוף מצאה מישהו שצוחקים איתו, לא עליו.

אז תודה לך, דונלד.
על זה שהזכרת לנו שציונות זה לא התנצלות,
ושאפשר להגן על המדינה גם עם חיוך, גם עם הומור – וגם עם כמה עקיצות טובות למערכת שמעדיפה להתקרבן.

Make Israel Laugh Again 🇮🇱 😎