שוב "פיצוץ מסתורי באיראן"?
לא קונספירציה, לא קסם – אלא מדינה כושלת שמעדיפה להאשים אותנו
בכל פעם שזה קורה – והפעם זה שוב קורה – העולם עוצר נשימה לשתי שניות.
"פיצוץ מסתורי במתקן רגיש באיראן", מדווחים.
לא ברור מה, לא ברור איך, לא ברור למה –
אבל ברור מאוד מי אשם.
ישראל.
לפעמים זה נאמר במפורש.
לפעמים זה רק "הערכה של גורמים מערביים".
לפעמים זה לחישה.
אבל אף אחד כבר לא באמת שואל את השאלה הבסיסית:
האם בכלל צריך את ישראל כדי שמשהו יתפוצץ באיראן?
פיצוץ קטן, סיפור גדול
עוד "פיצוץ מסתורי".
עוד גל שמועות.
עוד האשמה אוטומטית.
ובישראל?
יום רגיל.
פקקים.
ויכוחים.
חדשות.
רק שבאיזשהו מקום בטהרן,
מישהו שוב מביט למעלה
ושואל את עצמו:
"זה היה קצר חשמלי…
או שהם שוב היו פה?"
ובשאלה הזו –
ישראל כבר ניצחה.
איראן: מעצמה אזורית על נייר, מדינת עולם שלישי בפועל
כדי להבין את ה"פיצוצים המסתוריים", צריך קודם להבין את איראן עצמה –
לא דרך נאומי האייתולות, אלא דרך המציאות.
זו מדינה עם:
- תשתיות חשמל קורסות
- שחיתות עמוקה בכל דרג
- מינויים על בסיס נאמנות אידיאולוגית ולא מקצועית
- כלכלה חנוקה מסנקציות
- וטכנולוגיה שמנוהלת בידי משמרות המהפכה, לא בידי מהנדסים
כשמערכת כזו בונה מתקני גרעין, בסיסי טילים ומפעלים צבאיים –
לא צריך אויב מתוחכם.
מספיק בורג זול, עובד מפוחד או גנרל שמעדיף נאום על פני בדיקה.
אבל האמת הזו מסוכנת למשטר.
כי היא אומרת דבר אחד ברור:
הבעיה היא לא ישראל – הבעיה היא אתם.
המיתוס הישראלי כקרש הצלה של המשטר
כאן נכנסת ישראל לתמונה.
ישראל היא פתרון מושלם:
- אויב חיצוני
- חזק מספיק כדי להפחיד
- קטן מספיק כדי לשנוא
- ושקט מספיק כדי לא להכחיש בקול
במקום לשאול למה עוד מתקן קרס,
למה עוד דליפה,
למה עוד כשל אבטחה –
המשטר אומר: "הציונים".
וזה עובד.
זה עובד כי:
- הציבור רגיל לשנוא
- התקשורת מגויסת
- והפחד מחליף חשיבה
במובן הזה, ישראל היא לא האויב של איראן –
היא האליבי שלה.
גם כשאין פעולה – יש הרתעה
כן, צריך להגיד ביושר:
ישראל פעלה בעבר.
פועלת כנראה גם בהווה.
ותפעל בעתיד.
אבל רוב "הפיצוצים המסתוריים" לא צריכים מבצע נועז.
הם תוצאה של מערכת רקובה.
ועדיין –
גם כשישראל לא קשורה,
עצם האפשרות שהיא כן –
מספיקה.
כי הרתעה אמיתית לא נמדדת בפעולה,
אלא באי־ודאות.
איראן לא יודעת:
- מי בפנים
- מי משתף פעולה
- מי עלול לטעות
- ומי כבר מכר מידע בשביל דרכון
ובמקום להודות בזה –
היא בוחרת לצעוק "ישראל".
והמערב? משתף פעולה בשקר
התקשורת העולמית לא בודקת.
היא מהדהדת.
"ישראל שוב תוקפת",
"גורמים מעריכים",
"מתיחות גוברת".
אף אחד לא שואל:
- האם יש ראיות?
- האם יש דפוס טכני?
- האם האיראנים בכלל יודעים מה קרה?
כי המערב אוהב את הסיפור הזה:
- ישראל ככוח אפל
- איראן כקורבן ריבוני
- והמציאות – מטרידה מדי
כך נבנה נרטיב שבו:
- המשטר האיראני כושל – אבל לא אשם
- העם סובל – אבל לא מתקומם
- וישראל תמיד שם, גם כשהיא לא
אז איך אנחנו באמת "קשורים"?
אנחנו קשורים כי:
- איראן בנתה את זהות האויב שלה סביבנו
- כל כישלון פנימי חייב להיות מוסבר חיצונית
- והפחד מאיתנו מחזיק משטר שלא מצליח להחזיק מדינה
בלי ישראל –
האייתולות היו צריכים להסתכל במראה.
והם מעדיפים פיצוץ.
השורה התחתונה: לא כל פיצוץ הוא מבצע, אבל כל פיצוץ הוא כתב אישום
לא נגד ישראל.
נגד איראן.
נגד משטר שמוכר כוח – ומספק קריסה.
שמבטיח גרעין – ומקבל קצר.
שצועק "מוות לישראל" – ומפחד שהיא אולי עברה ליד.
ובסוף, בכל פעם שמשהו מתפוצץ שם,
העולם שואל: "מה ישראל עשתה?"
והשאלה האמיתית היא אחרת לגמרי:
איך מדינה שמפנטזת על אימפריה לא מצליחה להחזיק מתקן בלי שיתפוצץ?
על זה –
אין להם תשובה.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
