בין רסיסי ההדף באיספהאן לרמזים לשביתת נשק ברמאללה, משהו מצפצף בגבול הצפוני. זה לא רק הגלאי של כיפת ברזל, זו גם התחושה הכללית שהאיראנים, אחרי שאיבדו קצת מההיי-טק הגרעיני שלהם, החליטו לשלוף קלף ישן-נושן מהמחסן:
חזבאללה. הגרסה הלבנונית לאיום שהסוללה נגמרה לו אבל עוד עושה רעש.

הרצועה הצפונית

צה"ל מעביר כוחות, התקשורת נזהרת מלומר "מלחמה", והציבור? כבר למד את התרגום:

• "תגבור כוחות" = מישהו שלח יותר ג'יפים מהרגיל.

• "אירועים נקודתיים" = נפלה רקטה על לול.

• "אין שינוי בהנחיות לתושבים" = תתכוננו לעוד לילה בממ"ד.

  -- פרסומת --

  

• "לא נגרר להסלמה" = שלחנו 70 מטוסים, אבל עם פרצוף של נעלב.

ובין כל זה, דמשק שוב נכנסת לתמונה, רק שהפעם לא כדי להוביל – אלא כדי לשאול אם אפשר לשמור לה חניה ליום פקודה.

קונספט קרס, אבל מה זה בכלל?

מאז שצה"ל התחיל להשתמש בביטוי "הקונספט קרס", נראה שכל חייל בבה"ד 1 יודע לדקלם אותו, אבל איש לא באמת מבין.
זה כמו יוגורט פרוביוטי – כולם אומרים שזה חשוב, אבל בפועל מרגיש כמו טיח.

אז בואו ננסה:

• פעם חשבנו שחזבאללה לא יעז.

• היום אנחנו חושבים שהוא אולי יעז, אבל לא בגדול.

• מחר נגלה שהוא עז, אבל זה לא נחשב כי הוא כתב "עם חיוך" בקבוצת הוואטסאפ של הרמטכ"ל.

ובינתיים, הקונספט היחיד שלא קרס – זה הקונספט של להיבהל מראיון של נסראללה. כל פעם שהוא מדבר – הבורסה צונחת, יונית לוי לובשת שחור, וארץ נהדרת שולפת את הפרצוף של עלי מוהר (למרות שהוא לא קשור).

נסראללה מדבר

וכשנסראללה מדבר, זה תמיד נראה כמו הצגת סיום של חוג שירה.
“אנחנו לא נירתע! האויב הציוני ייחרב תחת גלגלי המהפכה! ובינתיים – סליחה, אנחנו צריכים עוד שניה לטעון את הגנרטור.”

מדי פעם הוא מגביר את הקצב, ואז עוצר לטעום תה.
ובכל פעם שהוא אומר "נכה בהם במקום שהם לא מצפים" –
זה תמיד באותו מקום: ליד מטולה.
אולי כדאי להתחיל לצפות.

העורף שוב מופתע

בעוד העורף הצפוני מתחיל להבין שהוא בעצם החזית, הממשלה משדרת עסקים כרגיל.
בדיוק כמו בנוהל הקבוע:

• קודם מכחישים.

• אחר כך "בודקים את הנתונים".

• ואז שולחים מכתב תביעה למי שהדליף.

ובתוך כל זה – ראש העיר קריית שמונה מתחנן למיגון, בזמן שברקע שר הבט"פ מצלם סרטון אינסטגרם עם פילטר של להבה:
"תושבים יקרים, אנחנו פה איתכם – אבל מרחוק."

רגע, ומה עושים?

הקבינט דן, הקצינים מתדרך, והעם מבין – אנחנו במשחק שחמט של אינסטינקטים.
איראן כבר חטפה על הראש – ועכשיו היא מחפשת נקמה לא ישירה.
כזאת שאפשר להכחיש, לדחות, להאשים עליה את מזג האוויר, או את ישראל עצמה.
הפתרון?
להשאיר את האויב מבולבל.
כמו עכשיו: כשהוא לא בטוח אם ישראל בדרך לטהרן – או סתם שכחה לסגור את המעגל בצפון.

לסיכום: מלחמה בהקפאה, דרום חם, צפון מהביל

כרגע, הכל על סף – אבל שום דבר לא נופל.
הגבול הצפוני מתוח, הדרומי ערני, והמרכז… ממשיך לחפש חניה.
האם חזבאללה יפתח חזית?
האם נסראללה יזכה סוף סוף ללייק מהקרמלין?
או שאולי שוב נראה "הסלמה מבוקרת" – כמו עוגה שלא נאפתה מספיק אבל כולם אוכלים ממנה כי לא נעים?

מחר בפרק 7:
"רקטות וסלפי – איך הפכנו את ההסלמה למיתוג אישי"
על עיתונאים שמדווחים עם פילטר, תושבי עוטף שזכו בחולצה, ומבצעים צבאיים עם שמות שיווקיים יותר ממבצעי שופרסל.