מה תמיד רציתי לומר לאלו ה"מכירים בזכותנו להתקיים"
כישראלי, האמירה הזו של "לישראל יש את הזכות להגן על עצמה" תמיד מצחיקה אותי – כאילו אנחנו מבקשים את רשותו של מישהו להישאר בחיים אחרי כל מה שעברנו.
אנחנו היהודים חיים בארץ אבותינו. אנחנו לא צריכים את אישורו של אף אחד לקיומנו – אנחנו מי שאנחנו.
לאחר 3500 שנים של רדיפה על ידי מחצית מהאימפריות בעולם, למרות תרומתנו יוצאת הדופן להתפתחות האנושית, אנחנו היהודים לא מתנצלים על עצם קיומנו, לא מבקשים הבנה, ולא מנהלים משא ומתן על הזכות הבסיסית להגן על עצמנו. מי שבוחר לאיים עלינו יגלה שמול עם עתיק, ריבוני ומפוכח – איומים הם רעיון רע. זו לא אזהרה. זו עובדה היסטורית.
ולגבי אלו שחושבים שאין לנו זכות להתקיים: הגיע הזמן שהם יבינו בבירור שאנחנו נחסל את כל מי שינסה לפגוע בנו, נצוד את אלה שינסו לעשות זאת, ואת אלה שיאיימו לעשות זאת – ללא רחמים, ללא תירוצים או הצדקות, ובנוסף נטפל באלה שיש להם בעיה עם זה.
ועכשיו, אחרי שהוצאנו את זה מהמערכת, בואו נדבר על התופעה המוזרה ביותר בזירה הבינלאומית:
אנשים ש“מכירים בזכותנו להתקיים” – בתנאים.
תודה על ההכרה. אפשר גם בלי
יש בעולם קבוצה הולכת וגדלה של אנשים טובים, נאורים, מוסריים להפליא, שמרגישים צורך להבהיר לנו:
"אנחנו בעד זכותכם להתקיים, אבל…"
אבל מה?
אבל אל תנצחו יותר מדי.
אבל אל תכאיבו למי שמנסה להרוג אתכם.
אבל אל תהיו יהודים מדי.
אבל אל תזכירו היסטוריה, זה מביך.
אבל אל תנצחו את הנרטיב, זה לא הוגן.
ובכן, חברים יקרים – הזכות שלנו להתקיים איננה הצעת חוק שעוברת קריאה שנייה באו"ם. היא לא מותנית בהתנהגות יפה, בטון רגוע או ביחסי ציבור מוצלחים.
הזכות להתקיים היא לא קופון
אף אחד לא אומר לצרפתים:
"אנחנו מכירים בזכותכם להתקיים, כל עוד אתם לא מגיבים לטרור".
אף אחד לא מסביר לאמריקאים:
"יש לכם זכות להתקיים, אבל תשתדלו לא להעליב את מי ששונא אתכם".
ורק אצל היהודים – הזכות הבסיסית ביותר הופכת למטבע מיקוח מוסרי.
כרטיס מועדון.
עם כוכביות.
והערות שוליים.
אתם לא ההורים שלנו
הבעיה העמוקה יותר היא הפטרונות.
הטון.
היד על הכתף.
"אנחנו איתכם, אבל תיזהרו."
"אנחנו מבינים אתכם, אבל לא ככה."
"אנחנו תומכים, אבל יש גבול."
לא.
אין גבול לעצם ההגנה העצמית.
יש גבול רק לסבלנות שלנו כלפי מי שחושב שהוא מנהל אותנו מהיציע.
ציונות בלי להתנצל
ציונות איננה תנועת יח"צ.
היא לא קמפיין הסברה.
והיא בטח לא בקשת סליחה מתמשכת.
ציונות היא ההבנה הפשוטה והלא מתוחכמת מדי:
לעם היהודי יש בית.
הבית הזה כאן.
והוא לא פתוח לדיון פילוסופי בכל פעם שמישהו בטוויטר מרגיש לא בנוח.
אנחנו לא "קיימים למרות".
אנחנו קיימים נקודה.
ואם זה לא נוח לכם
זה בסדר.
לא כל אמת נועדה להיות נוחה.
ולא כל עם חייב להתאים את עצמו לסטנדרטים המוסריים המשתנים של קמפוס כזה או אחר.
מי שמכיר בזכותנו להתקיים – מצוין.
מי שלא – זה כבר עניין שלו.
אנחנו נמשיך להתקיים גם בלי האישור, גם בלי המחיאות כפיים, וגם בלי הציונים מהשופטים ביציע.
בעוד שאנחנו כבר היינו עם – לא שבט, לא אוסף פולחנים, לא כנופיית אלילים עם יחסי ציבור – חלק ניכר מאלה שמטיפים לנו היום מוסר עוד היו עסוקים בלרצות פסלים מאבן.
אנחנו כתבנו חוק. הם שרפו ילדים.
אנחנו התווכחנו עם אלוהים. הם ניסו לשחד אותו בדם.
כשאצלנו כבר דיברו על ערך חיי אדם, על אחריות אישית, על גבולות לכוח ועל מוסר שמחייב גם כשלא נוח – עמים אחרים מדדו קדמה לפי גובה המדורה וכמות הקורבנות. נשים, ילדים, עבדים – כולם היו חומר גלם. מוסר? מותרות. חמלה? חולשה.
היהדות לא חיכתה לנאורות. היא לא נזקקה למהפכה צרפתית, לא להארה אירופית, ולא לאקדמיה עם סמינרים על "אחריות היסטורית". היא התחילה משם. עם עקרונות בסיסיים שלא השתנו גם כשזה עלה לנו בגלות, בשחיטה, ובשנאה עיקשת שנמשכת עד היום.
אז כשמישהו אומר לנו בנדיבות: "אנחנו מכירים בזכותכם להתקיים" – זה לא מרגש. זה בעיקר מביך.
מביך שמי שגילה את מושג זכויות האדם אחרי אלפי שנים של עריפות ראשים, אינקוויזיציות, קולוניאליזם ומלחמות עולם – מרשה לעצמו לחלק אישורים לעם ששרד את כולם.
אנחנו לא קיימים בזכות ההכרה שלכם.
אנחנו קיימים למרות חוסר הנוחות שלכם.
והדבר הכי מצחיק? אותם אנשים שמבקשים מאיתנו היום "להיות בצד הנכון של ההיסטוריה" – עדיין לא סיימו להתנצל על הצד שבו הם עצמם היו רוב הזמן.
ההבדל הוא שאנחנו זוכרים. אתם מעדיפים לשכוח.
בלי תודה ובלי סליחה
העם היהודי לא חזר להיסטוריה כדי לבקש רשות.
מדינת ישראל לא קמה כדי למצוא חן.
והציונות לא שורדת כבר יותר ממאה שנה כי היא מנומסת.
אז בפעם הבאה שמישהו אומר לנו:
"אני מכיר בזכותכם להתקיים" –
אפשר לענות בנימוס, אבל בלי להתבלבל:
לא ביקשנו.
לא חיכינו.
ולא נצטרך.
אז לא, אנחנו לא צריכים הכרה.
לא לקיום, לא להגנה, ולא לעצמנו.
היינו כאן כשעוד הקרבתם את בנותיכם לאלים.
אנחנו כאן אחרי שהאלים שלכם נעלמו.
ואם יש משהו שההיסטוריה כבר הוכיחה – זה שלא אנחנו אלה שצריכים אישור כדי להמשיך להתקיים.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
