שטיח תפילה, רמזור אדום
לא חסרים מסגדים – חסר אומץ מערבי
באירופה יש הכול:
מאות אלפי כנסיות (ריקות),
אלפי בתי כנסת (מאובטחים),
ומאות מסגדים – חלקם מפוארים יותר מבנייני עירייה.
ובכל זאת, שוב ושוב, חוזר אותו מחזה:
עשרות, לפעמים מאות, גברים מוסלמים פורשים שטיחים ומתפללים באמצע הרחוב.
לא בחצר.
לא במסגד.
לא בכיכר מאושרת.
בכביש. ליד תחנת אוטובוס. מול בית קפה.
ואז מגיעה השאלה המתבקשת, זו שהמערב מפחד לשאול בקול רם:
אם יש כל כך הרבה מסגדים – למה הרחוב?
תפילות הרחוב באירופה כתרגיל כוח, והמערב כקהל שבוי עם רגשי אשמה
בואו נתחיל באמת פשוטה, כזו שהמערב מתאמץ לא לומר בקול:
אם היו חסרים מסגדים – היינו רואים מאבק לבנות מסגדים.
אבל זה לא מה שקורה.
יש מסגדים.
יש תקציבים.
יש אישורים.
יש שטיחים.
ובכל זאת – הרחוב נבחר.
לא במקרה.
לא מתוך מצוקה.
אלא מתוך הבנה עמוקה של דבר אחד:
במערב, מי שמשתלט על המרחב הציבורי – מנצח.
זו לא תפילה – זו הצהרה
תפילה ברחוב איננה פעולה דתית תמימה.
היא אקט פוליטי בתחפושת רוחנית.
כשעשרות גברים חוסמים כביש מרכזי, פורשים שטיחים ומתפללים מול תנועה, חנויות ותחנות אוטובוס –
הם לא מדברים עם אלוהים.
הם מדברים עם החברה שסביבם.
והמסר ברור:
“אנחנו כאן.
אנחנו גלויים.
אתם תסתגלו.”
לא אלימות.
לא טרור.
רק נורמליזציה של דומיננטיות.
למה דווקא אירופה?
נסו לדמיין תפילות רחוב נרחבות:
- בסעודיה – מול קניון
- באיראן – מול תיאטרון
- בטורקיה – מול בניין ממשל חילוני
הסיכוי לכך דומה לסיכוי שמישהו יפתח בר מסיבות להט״בי במכה.
אבל באירופה?
אירופה מושלמת לניסוי.
למה?
- אשמת עבר קולוניאלית
- פחד קיומי מתיוג כגזענית
- אובססיה ל’חופש ביטוי’ – בלי גבולות תרבותיים
- רשויות חלשות שלא מאמינות בעצמן
אירופה לא שואלת “למה?”.
היא שואלת “איך לא להיעלב ממה שקורה”.
למה לא מתפללים ככה במרוקו? בטורקיה? בירדן?
שאלה לא נעימה, ולכן אסורה:
אם תפילות רחוב הן ביטוי דתי לגיטימי –
למה הן כמעט לא קיימות במדינות מוסלמיות?
למה לא רואים:
- נוצרים מתפללים באמצע ריאד?
- יהודים פורשים טליתות בכיכר בקהיר?
- חילונים סוגרים מסגד בטהרן בשביל הפגנת ערכים?
כי שם יש גבולות.
ברורים.
חדים.
לא מתנצלים.
באירופה?
הגבול היחיד הוא “אל תפגע ברגשות”.
ומי שמבין כוח – מנצל את זה.
האיסלאם הפוליטי לא צריך טרור – הוא צריך שקט
המערב עדיין תקוע בתפיסה מיושנת:
איום = אלימות.
אבל האיסלאם הפוליטי של המאה ה־21 למד משהו חשוב:
טרור מעורר התנגדות.
נוכחות שקטה מעייפת.
לא צריך פיגוע.
צריך:
- תפילה
- סבלנות
- ופקיד אירופי עם מצפון רועד
כך בונים כוח תרבותי:
לא דרך הפחדה –
אלא דרך עייפות מערבית.
הממסד האירופי יודע – ומשתף פעולה
אל תטעו: הרשויות יודעות שזה לא “סתם”.
אבל הן פוחדות יותר מדבר אחד מאשר מאיבוד ריבונות:
האשמה.
אף ראש עיר לא רוצה להיות:
- “האחד שאסר תפילה”
- “זה שגרם למהומות”
- “זה שהימין שיבח”
אז נותנים לזה לקרות.
ועוד לקרות.
ועוד.
וכך נוצרת מציאות חדשה – בלי חקיקה, בלי הצבעה, בלי דיון.
חופש דת הוא לא חופש השתלטות
כאן השקר הגדול: חופש דת = הכל מותר.
לא.
חופש דת הוא זכות להאמין, לא זכות לעצב מחדש את המרחב הציבורי לפי חוקי הדת שלך.
ברגע שדת אחת:
- מכתיבה נוכחות
- חוסמת תנועה
- משתיקה ביקורת
זו כבר לא חירות – זו כפייה רכה.
והמערב, כהרגלו, קורא לזה “רב־תרבותיות”.
ומה עם ה”רוב השקט”?
כמובן שיש.
רוב מוסלמי שקט, עובד, רוצה חיים נורמליים.
אבל ההיסטוריה לא נכתבת על ידי הרוב השקט.
היא נכתבת על ידי המיעוט האקטיבי – במיוחד כשאין לו התנגדות.
וכשכל ביקורת מתויגת כגזענות,
וכשכל שאלה נחשבת הסתה –
המיעוט הזה מקבל שטח פתוח.
זו לא שנאת איסלאם – זו הבנה של כוח
מי שחושב שתפילות הרחוב באירופה הן “סתם” –
או תמים,
או משקר לעצמו.
לא מדובר בכיבוש עם חרבות.
אלא בכיבוש עם שתיקה מערבית,
רגשות אשמה,
ואידיאולוגיה שמאמינה שאין לה זכות להגן על עצמה.
והשאלה האמיתית אינה:
“למה הם מתפללים ברחוב?”
אלא:
למה אף אחד כבר לא מעז לומר: לא.
אז כן – זו דרך לביסוס האיסלאם?
התשובה הכנה היא: פשוט כן.
לא מדובר בג’יהאד.
לא במזימה סודית.
אלא בתהליך תרבותי מוכר:
- נוכחות → נרמול → דרישות → כוח פוליטי
כך זה עובד בכל מקום.
כך פועלות אידיאולוגיות.
כך נבנות זהויות קולקטיביות.
והמערב, שמסרב לזהות תהליכים לפני שהם מתפוצצים יתעורר, כרגיל, מאוחר מידי.
הבעיה אינה תפילה – אלא פחד מלדבר עליה
אף אחד לא צריך לפחד מתפילה.
אבל חברה שמפחדת לדבר על תפילה – מפחדת מעצמה.
הרחוב האירופי אינו מסגד.
הוא מרחב אזרחי, חילוני, משותף.
וברגע שהוא הופך לזירת הצהרה דתית חד־צדדית – זו כבר לא שאלה של אמונה.
זו שאלה של זהות, ריבונות ועתיד.
והמערב, כמו המערב,
מעדיף לשתוק,
להוריד מבט,
ולקוות שהשטיח יתקפל לבד.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
