חג פורים: היום שבו כולנו מודים שהשקר הוא בעצם תחביב לאומי
פורים הוא החג הכי כן בלוח השנה היהודי.
לא כי אומרים בו את האמת – להפך.
כי בפעם היחידה בשנה אנחנו מפסיקים להעמיד פנים שאנחנו לא חיים על שקרים קטנים, הצגות, תחפושות וסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו כדי לשרוד.
ביום אחד מרוכז, עם אלכוהול זול, מסכות מפלסטיק וילדים על סוכר, אנחנו אומרים לעצמנו:
יאללה. בואו נודה באמת. כל השנה אנחנו מחופשים. בפורים פשוט עושים מזה אירוע.
פורים הוא לא חג. הוא וידוי
אם נקלף רגע את הצלופן, נגלה שפורים הוא לא סיפור על הצלה, ולא על גבורה, ולא באמת על "ונהפוך הוא".
פורים הוא סיפור על פוליטיקה מלוכלכת, מניפולציות, זהויות כפולות, הנהגה פחדנית, והמון אנשים שעושים כאילו הם משהו שהם לא.
אסתר מסתירה מי היא.
מרדכי מתנהל מאחורי הקלעים.
אחשוורוש לא מבין כלום, אבל חותם על הכל.
והמן? הוא לא השטן. הוא פשוט אדם שקיבל יותר מדי כוח ומעט מדי בלמים.
נשמע מוכר? ברור שכן.
פורים הוא המראה הכי לא מחמיאה שלנו – ולכן אנחנו עוטפים אותה ברעשנים.
התחפושת: גרסת הדמו של האמת
אנשים חושבים שתחפושת היא בריחה.
שטויות. תחפושת היא וידוי עם רישיון.
הילד שמתחפש ללוחם – כי בא לו כוח.
המבוגר שמתחפש לליצן – כי זה מה שהוא מרגיש כל השנה.
וההוא שמתחפש ל"אישה סקסית" – כי סוף סוף מותר לו בלי שאלות.
בפורים לא מתחפשים למה שאנחנו לא.
מתחפשים למה שאנחנו לא מעזים להיות.
וזה עובד, כי החברה נותנת לזה אישור זמני.
24 שעות. תשתולל. מחר תחזור להיות מי שאתה "אמור" להיות.
האלכוהול: מצוות עד דלא ידע, או עד דלא רוצה לדעת
אין עוד חג שבו שכרות מוגדרת כערך רוחני.
לא המלצה. מצווה.
כי אלכוהול עושה בדיוק את מה שפורים מבקש:
מטשטש גבולות.
משחרר עכבות.
ומערער את כל הסיפור המסודר שאנחנו מספרים לעצמנו.
פתאום כולם אוהבים את כולם.
פתאום אומרים דברים שלא אומרים כל השנה.
ופתאום מתברר שעמוק בפנים – אנחנו הרבה פחות מתוחכמים ממה שחשבנו.
עד הבוקר.
אז חוזרים להתבייש.
משלוחי מנות: סחיטה רגשית עטופה בצלופן
הרעיון פשוט: נתינה.
הביצוע: תחרות פסיכולוגית אלימה בין שכנים, הורים בגן, ומכרים שלא דיברת איתם מאז 2014.
מי השקיע יותר.
מי נראה נדיב יותר.
ומי קיבל פחות וינסה לשכנע את עצמו שזה "לא חשוב לו".
משלוחי מנות הם פייסבוק בלי אינטרנט.
כולם רואים. כולם משווים.
וכולם משקרים לעצמם שהם עושים את זה "בשמחה".
הרעשנים: הדרך היהודית להגיד "לא הקשבתי"
הרעשן הוא לא כלי שמטרתו למחוק את שמו של המן.
הוא כלי שמטרתו למחוק מחשבה.
כל פעם שמישהו מתחיל סיפור עם משמעות, מסר או עומק –
טרחחחח.
לא עכשיו. תן רעש. תן בלגן. תן לברוח.
וזו לא תקלה. זו שיטה.
פורים מלמד אותנו: כשנהיה לא נוח – תעשה רעש.
למה בעצם אנחנו צריכים את פורים
כי כל השנה אנחנו משחקים תפקידים.
האזרח האחראי.
ההורה המתפקד.
העובד המסור.
הפטריוט.
הליברל.
השמרן.
הכול לפי התלבושת החברתית שנדרשת באותו רגע.
פורים נותן לנו יום אחד להגיד:
כולנו שחקנים.
כולנו מחופשים.
והעולם הזה הוא הצגה הרבה פחות מתוחכמת ממה שהוא אוהב לחשוב.
ובסוף, כשמסירים את המסכה
נשארת אמת לא נוחה:
אנחנו לא שונים מהדמויות במגילה.
גם אנחנו מונעים מאגו, פחד, אינטרסים, רצון לשרוד, וצורך שיאהבו אותנו.
פורים לא בא ללמד אותנו להיות טובים יותר.
הוא בא להזכיר לנו מי אנחנו באמת –
ורק אחר כך, אולי, לבחור אם לעשות עם זה משהו.
עד אז, תשתה.
תתחפש.
תעשה רעש.
ומחר, כשכולם חוזרים להיות רציניים,
תזכור:
האמת היחידה בפורים היא שכולנו מחופשים כל השנה.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
