כי הגיע הזמן להפסיק לסגוד למדד שנולד בשנות ה־90 ונשלט בידי ועדת מומחים שלא יודעת איך מפעילים נטפליקס.

אם יש דבר אחד שמאחד את עם ישראל חוץ מהפקקים והטור של יונית, זה הרייטינג.
שנים חיינו בצל המספרים הקדושים – 17%, 23%, 7.5% – כאילו מדובר בגורל לאומי, לא בתוצאה של קופסה קטנה שמחוברת לטלוויזיה של משפחה מקריית אונו.

סוף עידן המספרים הקדושים 📺

לפני שנצלול לתוך החוק החדש, בואו ניזכר איך הגענו לכאן.
בשנות ה־90, כשכולנו עוד היינו צעירים, תמי פרימור הייתה קוראת מהטלפרינטר וערוץ 2 היה חדש כמו פלאפון עם אנטנה, נולד מושג הרייטינג.
המטרה הייתה תמימה: למדוד מי צופה במה, כדי שחברות פרסום ידעו איפה לשים את הכסף.

אבל כמו כל דבר תמים בישראל, גם זה הפך לכלי נשק.
העורכים התחילו לחשוב לא על הציבור אלא על המדגם.
מגישים לא דיברו על אמת — אלא על פריים טיים.
וכל תוכנית בוקר הפכה לניסוי חברתי בביזוי אינטליגנציה עם לוגו צבעוני.

מי שזכה ל־24% רייטינג קיבל חיבוק לאומי; מי שירד ל־5% – נעלם כמו פרויקט חינוכי של משרד התרבות.

איך מדינה קטנה עם יותר פאנליסטים מצופים החליטה סוף סוף לפרק את אלוהי הנקודות

במשך שנים חיינו כולנו תחת שלטון טרור. לא של חמאס, לא של הביורוקרטיה, אפילו לא של דנה ויס — אלא של אל אחד ויחיד: הרייטינג.
אותו מספר קדוש, שנכתב בגופן קטן בפינת המסך ונאמר בלחישה מתרגשת באולפנים — כאילו מדובר בגורל האומה.

היה זה מדד שאיש לא הבין באמת איך הוא מחושב, אבל כולם ידעו לפחד ממנו.
הוא הכריע תוכניות, פיטר מגישים, העלה כתבים — ובעיקר הפך את כל השיח הטלוויזיוני בישראל לשיעור מתמשך באובססיה סטטיסטית עם טעם של קפה שלישייה ממכונת מערכת החדשות.

ועכשיו — סוף סוף — הכנסת החליטה:
די. נמאס. מבטלים את ועדת המדרוג, מחוקקים את חוק הרייטינג, ונותנים לשוק הטלוויזיה לנשום.
ביטול ועדת המדרוג וחוק הרייטינג החדש באים לשים סוף לעידן שבו קומץ אנשי מדיה החליט מה “העם רוצה לראות” — בזמן שהעם בכלל ביוטיוב, בנטפליקס, או בריל של נועה קירל באינסטגרם.

מי המציא את הרייטינג – ולמה אנחנו עדיין מתייחסים אליו כאילו הוא פרופ' יורם לס?

בואו ניזכר: פעם, בשנות התשעים, כשעוד קראו לערוצים בשמות של מספרים והחדשות נפתחו במילים “ערב טוב לכם”, מישהו המציא את הרייטינג.
המטרה הייתה הגיונית – לדעת מי צופה במה.
אבל מהר מאוד, זה הפך למעין מדד מוסרי־לאומי, סוג של טבלת לוחות הברית של ערוץ 12.

מגישים הפכו למתמטיקאים של עצמם, עורכים חיו בפחד קיומי ממדגם של 600 משפחות, וכל כתבה הייתה חייבת לכלול את המילים “פרסום ראשון”.
כי מה שווה תוכן אם לא מדדו אותו?

ועדת המדרוג – המקום שבו הבירוקרטיה פוגשת את המגלומניה

הוועדה שניהלה את הרייטינג נראתה כמו ועד הבית של גוש דן, רק עם יותר טבלאות אקסל ופחות היגיון.
אנשים שישבו מסביב לשולחן גדול, עם קפה שחור ודפי נתונים, דנו בשאלות קיומיות כמו:
– האם 0.3% זה כבר כישלון או רק אכזבה?
– האם צפייה חוזרת בטיקטוק נחשבת רייטינג?
– והאם אלירז שדה עדיין שווה השקעה?

נציגי ערוצים, פרסומאים, מדענים ויועצים – כולם דנים מדי שבוע בשאלה הקיומית:
“כמה אנשים ראו את נינג’ה ישראל?”

במשך עשרים שנה, הם ניסו “לשפר מתודולוגיה”, בזמן שהציבור כבר מזמן עבר לצפות דרך טאבלט באמבטיה.
אבל בישראל כמו בישראל – שום דבר לא נסגר, רק "מוסדר מחדש".

הוועדה הפכה עם השנים לגוף חצי־מסתורי, חצי־ביורוקרטי, שכל תפקידה היה לשמר את ההצגה הגדולה: כאילו הרייטינג הוא אמת מדעית.
בפועל, גם הם ידעו שהמערכת מיושנת, המדגם קטן, והעם – מזמן עבר לצפות ב־YouTube, נטפליקס או בטיקטוק של רמי ורד.

אבל כמו כל מוסד ישראלי ותיק – במקום לסגור, ממשיכים “לשפר מתודולוגיה”.
וככה עשרים שנה נמדדו צופים שאולי בכלל מתו, או פשוט שכחו שהמכשיר שלהם מחובר למערכת.

ואז הגיע הצעת החוק: סוף סוף מישהו ילחץ על “כיבוי”

משרד התקשורת החליט לשים לזה סוף:
חוק הרייטינג החדש מפרק את הוועדה ומעביר את המדידה לעולם האמיתי — דיגיטל, סטרימינג, צפייה חוזרת, ואפילו זמן שהיה בפועל מול התוכן (ולא בזמן שחטפנו שנ"צ באמצע “מאסטר שף”).

במקום מדגם קטן של משפחות עם טלוויזיה מחוברת למכשיר, נתחיל למדוד צופים אמיתיים.
כן, גם אותך שצופה ב"חדשות 12" דרך הפלאפון תוך כדי מקלחת.

הרעיון פשוט: במקום לסגוד למדד אחד שמגיע מפאנל של כמה מאות בתים, ייקחו בחשבון צפייה דיגיטלית, סטרימינג, קליקים, זמן שהיה אמיתי מול התוכן, ויהפכו את כל המידע הזה לנתון ציבורי ופתוח.

או במילים אחרות:
מהפכה.
שקיפות.
והרבה מאוד פאניקה בערוצי הברודקאסט.

למה השמאל בתקשורת לא מת על החוק הזה

(רמז: פחות שליטה, יותר מציאות)

במובן הכי פשוט – החוק הזה מפרק עוד מונופול של האליטות הישנות.
כי אם אין ועדה אחת שמחליטה מה “נצפה”, איך אפשר להנדס תודעה?
איך תדע ההפקה בתאגיד אם הציבור באמת רוצה עוד דוקו על פמיניזם, או שאולי נמאס לו מהשפה המעורפלת של “הציבור החושב”?

מנקודת מבט ימנית – זה לא רק חוק על טלוויזיה, זו מהפכה תרבותית קטנה.
שוק חופשי של תוכן, בלי פקידים, בלי ועדות, בלי מתווכים.
כל אחד ייצור, יעלה, יקבל מדד אמיתי – הצופים עצמם.
בלי פילטרים. בלי פאנלים. בלי שקרים מצופים בפיקסלים.

חופש מתודולוגי

מנקודת מבט ימנית, חוק הרייטינג הוא ניצחון מובהק של השוק החופשי על מונופול מדידתי.
הוועדה הייתה סמל לשלטון האליטות הישנות: קבוצת אנשים שמחליטה מה “נחשב נצפה”, בדיוק כמו שבג"ץ מחליט מה “נחשב חוקי”.
זה לא רייטינג – זה ריכוזיות.

הימין תמיד האמין שהשוק ידע למדוד טוב יותר מכל ועדה.
הרי הציבור מצביע כל יום – בלחיצת שלט, בלייק, בצפייה חוזרת, בהעדפה טבעית.
אז למה שנמשיך לשים את מבטחנו בוועדה שאולי מבינה בגרפים, אבל שכחה מה זה קהל?

מי מפחד מחוק הרייטינג?

הנה הסוד: כולם.

בערוצים המסחריים, חוששים מהאמת – כלומר, מהגילוי שהציבור כבר לא ממש שם.
בערוצים הציבוריים, חוששים מהתקציבים – כי בלי מספרים נוצצים, קשה להצדיק עוד כמה מאות מיליונים.
ובקרב הסלבריטאים? זה כבר טרגדיה יוונית.
איך הם יידעו אם הם “עושים מספרים”? איך אפשר להתנשא בלי גרף?

במובן מסוים, ביטול ועדת המדרוג הוא כמו להפסיק למדוד למישהו את הדופק – אחרי שנים שהוא חי רק מהמוניטור.

אבל נו באמת… אתם חושבים שמישהו יוותר על רייטינג?

בואו נהיה ריאליים: גם כשהרייטינג מת, הוא חי ובועט.
רק החלפנו את המדדים.
עכשיו זה “כמה צפיות יש ביוטיוב”, “כמה לייקים יש בטוויטר”, “כמה שיתופים בסטורי”.
אותה התמכרות, רק עם פילטר אינסטגרם.

במקום להקריב פרות על מזבח הרייטינג, אנחנו פשוט מקריבים אלגוריתמים.
אבל לפחות הפעם זה קצת יותר דמוקרטי — כי כולנו שותפים למדידה, לא רק הוועדה.

ומה הלאה?

הטלוויזיה הישראלית תצטרך לגלות פתאום שהקהל שלה לא שבוי.
שאי אפשר להאכיל אנשים בתוכן פוליטי, עייף ושטחי ולצפות שיישארו.
שהצופה הישראלי אולי עסוק, אבל הוא לא טיפש.
וכשהכול פתוח ושקוף – גם מי שמכר את עצמו כ”הקול של הציבור” יגלה שהציבור כבר מזמן שינה ערוץ.

ברוך שפטרנו מעונשו של פיפל מיטר

חוק הרייטינג הוא הרבה יותר מסיפור תקשורתי – הוא מראה לתרבות הישראלית:
כמה היינו מכורים למדדים, לכותרות, לאשליה של “הצלחה”.
עכשיו כשהכול פתוח, נצטרך לגלות מי באמת מעניין, ומי פשוט נמדד טוב.

ובסוף, כמו תמיד בישראל – גם בלי ועדת מדרוג, תמיד תהיה מישהי שתגיד בגאווה:
“אנחנו מקום ראשון ברייטינג!”
והציבור? הוא רק יחייך, ילחץ על “דלג”, וימשיך לצפות במשהו שבאמת שווה את הזמן שלו.

ובסוף, כמו תמיד בישראל

החוק יתקבל ברוב דחוק, העורכים ייצאו למחאה, הוועדה תסגור חשבון פייסבוק חגיגי,
והתקשורת תכריז: “דרמה בענף התקשורת!”
אבל בעוד כמה חודשים, כשהכול יירגע, נגלה דבר מדהים:
הציבור הישראלי לא הפסיק לצפות — הוא פשוט הפסיק להיות נמדד.

וזה אולי השיעור הכי חשוב של החוק הזה:
לפעמים, הדרך היחידה לדעת מה הציבור רוצה – היא להפסיק למדוד אותו כל הזמן.

חוק הרייטינג הוא לא רק רפורמה תקשורתית – הוא סמל לשינוי עמוק בחברה הישראלית.
פחות אמונה בוועדות, יותר אמונה באנשים.
פחות מספרים, יותר אינטואיציה.
פחות "כמה ראו", יותר "מה ראו".

ובפעם הבאה שתשמעו מגיש אומר “עשינו רייטינג יפה”, תדעו שהוא מתכוון בעצם: “לפחות מישהו עדיין צפה בטלוויזיה.”