הבעיה היא לא שכלי תקשורת מוטים.
הבעיה היא שהם עדיין מתעקשים להציג את עצמם כמקדש אובייקטיבי של אמת טהורה, בזמן שהם עושים יחסי ציבור עם תאורה דרמטית.
עיתונות המיינסטרים לא הפכה “שמאלנית” ביום אחד' היא פשוט הפסיקה להיות מגוונת.
וכשאין גיוון – יש כיוון … וכשיש כיוון – "כלב השמירה של הדמוקרטיה" כבר לא שומר.
בעולם שבו מהירות מנצחת דיוק … האמת תמיד מגיעה אחרונה, ולפעמים, כבר אין מי שמחכה לה.
אז איך אתה ישן בלילה, עיתונאי קטן שלי ? כנראה לא רע בכלל … כי כשכולם עושים רעש, גם המצפון שומע פחות.
פעם עיתונאים היו רודפים את הסיפור , היום הם מכתיבים אותו מראש.
הם לא שואלים מה קרה, הם שואלים: "איך זה משרת את המסר שלי?"
זו לא תקשורת חופשית, זו תקשורת חופשית מעצמה
יש רגעים שבהם אתה יושב מול הטלוויזיה, מקשיב לפאנל חדשותי, ושואל את עצמך שאלה פשוטה:
"אני צופה בדיווח עיתונאי – או באודישן לקריינות של סרט תעמולה?"
הקרע לא ייסגר בנאום, לא בפוסט פיוס ולא בחיבוק מזויף באולפן.
הוא ייסגר רק כשצד אחד יפסיק לשקר או כשצד שני יפסיק להתנצל
יש מושג כזה בישראל: "אחדות".
הוא כמו חמין בקיץ – כולם מדברים עליו בחיבה, אף אחד לא באמת מוכן לשלם עליו את המחיר.
יש ביטוי ישן שאומר: "אם זה הולך כמו ברווז, מדבר כמו ברווז – כנראה שזה עובד עליך."
ובישראל של השנים האחרונות, הברווז הזה הוא השיח הרדיקלי של השמאל: קול גבוה, טון צודקני, דופק כנפיים בהיסטריה – ובפועל הורס כל מה שדומה למסגרת, אחריות, או מדינה מתפקדת.
אתה תמיד יכול לנסות שוב. ועוד פעם. ועוד פעם.
כן, כי שלום – מסתבר – הוא המוצר היחיד בעולם שאתה משלם עליו מראש, שוב ושוב, גם כשהוא לא מגיע.
