ובכן, זה היה כנראה חדשות מרעישות עם חשש כבד מנהירה המונית לפסיכולוגים ביישובי המרכז כתוצאה מ"משבר זהות אובדני".

"כאן 1 – החדשות מהמרכז"

תארו לכם עולם מקביל, שבו דובר חדשות פותח את המהדורה במילים: "שלום לכם, צופי ישראל האהובה. הנה מה שטוב בנו היום". במקום לחפש בכל פינה את הכיבוש, העוול, הגזענות, המיזוגיניה וההדתה – מהדורת החדשות הייתה מספרת בגאווה גדולה על בני אנוסים שחוזרים ליהדות, על פיתוח ישראלי חדש שהציל חיים באפריקה, על קצין דרוזי שהוביל כוח לילה בגבורה, על ההזדהות ההולכת וגוברת של המיעוטים בסוריה עם ישראל, על אם חד-הורית שפתחה עסק בקצרין, או על התרומה יוצאת הדופן של חובשי הכיפות הסרוגות לביטחון המדינה. סיוט, נכון?

כי אם יש דבר שמפחיד את חלק מהתקשורת הישראלית יותר מאייטם על איום הגרעין האיראני – זו האפשרות הקלושה שהיא תצטייר כפטריוטית, או כ"יהודית" … אללה ירחמו.

רטרו: עיתונות הייתה פעם שליחות

בימים עברו, כשקראו ל"ידיעות אחרונות" עיתון של המדינה (לא, לא של אובמה או של חמינאי), העיתונאים עוד ראו את עצמם כמי שאמורים לשקף את החברה ולא רק לחנך אותה מחדש. הם האמינו שבניית זהות לאומית, יהודית ודמוקרטית, היא לא קללה – אלא מטרה ראויה. גם אם היה להם ביקורת, היא באה מתוך אהבה. היום? רובם כותבים כאילו הם עלו על טיסה של אל על בטעות, ומאז הם תקועים פה עם בוז מתמשך.

דמיינו עולם בלי דלק יומיומי לשונאי ישראל

דמיינו שהיונה הקפואה מ"חדשות" 12 היתה מתייחסת לשקר קמפיין ההרעבה בעזה כתועבה השקרית שהוא באמת – מציגה את ההוכחות הרבות שהילדים שהוצגו אינם מורעבים אלא חולים ובעלי מומים למיניהם – תוצאה של נישואי הקרובים הנפוצים כל כך אצל בני דודינו ..
דמיינו לעצמכם שהיא היתה מצביעה על האימהות המחזיקות את הילדים שסובלות מ … איך נאמר זאת בעדינות "עודף משקל" … על כך שהתמונות אינם רלבנטיות או אמיתיות בכלל ..

-- פרסומת --

דמיינו לעצמכם שהיתה איזו רצינות תקשורתית בערוצי התרעלה שהיתה מונעת משונאינו הגדולים לקבל ובחינם כל כך הרבה "גם בתקשורת הישראלית אמרו" … כי אם תשאלו אותי (לא שיש לכם ברירה) אל ג'אזירה היו צריכים לממן ישירות את ערוצי התרעלה הישראליים על השירות הטוב שהם מקבלים ולחסוך לנו לא מעט מיליונים בשנה.

 דמיינו עולם בלי בג"ץ בשידור חי

אם נניח רגע לעובדה שהמהדורות בישראל נשמעות כמו כתב אישום מתמשך נגד הציונות – כדאי לשאול ברצינות: מה היה קורה אם התקשורת כאן לא הייתה נגועה בשנאה עצמית? איך הייתה נראית מדינה שבה התקשורת אוהבת את עצמה ואת העם שלה?

ראשית, היינו חוסכים שעות שידור מיותרות. פחות פאנלים של "פרופסורית לתודעה מגדרית פלסטינית" מול "שמאלן לשעבר שהתפכח אחרי שזרקו עליו אבן בכפר סבא". יותר דיווחים מהפריפריה, פחות אנליזות תל אביביות מתנשאות.

עזה? זו בכלל אשמתנו, לא?

בתקשורת הנוכחית, כל שיגור רקטה מעזה הוא "תגובה לפעולה ישראלית", כל חייל גיבור הוא "חייל צה"ל שירה למוות בפלסטיני", וכל מחבל מתאבד הוא "תושב מחנה פליטים שנפגע מאש צה"ל". תגידו תודה שאף אחד עוד לא קרא ליום השואה – "נרטיב חד-צדדי של הקורבן הציוני".

אם התקשורת הייתה מאוזנת (חלילה!), היו אולי מזכירים באותו משפט גם את זה שהמחבל היה חמוש, או שהחייל עמד תחת איום, או שאולי – אולי! – יש גם קצת אשמה בצד השני. אבל זה כנראה יותר מדי לבקש ממערכת חדשות שמניחה שכל עימות במזרח התיכון מתחיל ומסתיים בגבעה ליד חברון.

הלו, כאן עמך ישראל

אם התקשורת הייתה פחות שמאלנית, אולי סוף סוף היו מראיינים את האנשים שחיים בפריפריה – לא רק כ"אייטם צבעוני" אלא כבני אדם שיש להם משהו חכם לומר. אולי היו שומעים את ההורים מגבעת שמואל, את הקצב מקריית שמונה, את העולה מצרפת באשדוד או את תלמיד הישיבה בצפת – לא כדי להלעיג אותם, אלא כדי להבין.

אבל בתקשורת של היום, כל מי שלא הלך לסדנה בברלין על פמיניזם קווירי פלסטיני – הוא כנראה חשוך, ביביסט, מזרחי מסכן או גרוע מכך: מתנחל שמח בחלקו.

הטלוויזיה של המחר? קבלו הצצה!

בואו נדמיין מהדורת חדשות ישראלית שפויה (תנשמו עמוק):

• "בתום מבצע מוצלח: צה"ל חיסל חוליית מחבלים בעזה – אין נפגעים לכוחותינו".
• "עלייה של 20% בהתנדבות ליחידות קרביות – הציונות חיה ובועטת".
• "חרדי, דרוזי וערבי נפגשו בצוות חילוץ – לא, זו לא התחלה של בדיחה".
• "חינוך יהודי בפריפריה – הכיתה שאומרת תודה על המדינה".
• "בכיר פלסטיני התלונן באו"ם – וישראל הוציאה אצבע משולשת".

כן, זה נשמע קצת כמו תעמולה. אבל אולי, רק אולי, הגיע הזמן שגם הצד הלאומי של המפה יקבל תעמולה חיובית משל עצמו?

תארו לכם: תקשורת שלא מתביישת ביהדות

אם התקשורת הישראלית לא הייתה נוטפת שנאה עצמית, אולי היו מזכירים לפעמים גם את העובדה שהיהודים חזרו לארצם אחרי אלפיים שנות גלות. אולי היו מספרים על המשפחות שומרות המצוות שמחזיקות את מערך הרפואה, על בני ישיבות שמתגייסים ליחידות מובחרות, ועל ישראל כמעצמה מוסרית גם כשהיא נלחמת ברשע.

אבל למה לספר את כל זה, כשאפשר להתרפק על תמונה של רוג'ר ווטרס?

סיום: חדשות טובות, סוף סוף

בסוף, הבעיה בתקשורת הישראלית איננה רק שהיא שמאלנית. אלא שהיא פשוט מיואשת. היא לא מאמינה בעם שלה, לא סומכת על הציבור, לא רואה תקווה, לא מזהה גאולה. היא שבויה בנרטיב של "ישראל היא טעות שצריך לתקן". ואם אין אהבה – אין באמת חדשות טובות.

אבל כאן יש הפתעה: העם חזק מהמהדורה. הוא יודע מה הוא שווה גם כשמזלזלים בו, יודע לצחוק גם כשמלעיגים עליו, ויודע להילחם גם כשלא מאמינים בו.

ואולי, רק אולי, יום אחד גם התקשורת תתעורר – ותגלה שהיא חלק מעם מופלא. ואם לא? תמיד אפשר לעבור לערוץ יוטיוב של גדי טאוב, או של איזה לוחם מג"ב עם מצלמה – שם לפחות מדברים אמת.