סוכות 2025 🍋: חג האושפיזין, האושפיזין הבלתי־קרואים והעולם שעדיין לא למד לארח
יש משהו כמעט משעשע בכך שהחג הכי חביב בלוח השנה היהודי הוא גם החג הכי פרקטי. אחרי עשרת ימי תשובה, צום כיפור ודרמות רוחניות ששיאן בסליחה בין שכנים שמתקוטטים על חניות, מגיע חג הסוכות ומציע לנו פתרון: עזבו אתכם מהכל, צאו החוצה לסוכה, תאכלו, תזיעו, תצחקו ותחיו שבוע תחת ענפי דקל כאילו אתם במדבר סיני ב־40 מעלות.
הרי אנחנו עם ששרד 3,000 שנה, קם מן האפר של האימפריות הגדולות, בנה מדינה מתקדמת בלב המזרח התיכון – ואז מרצון גמור בוחר לבלות שבעה ימים באוהל מאולתר בחניה. אם זו לא הוכחה לעקשנות היהודית, אינני יודע מה כן.
סוכות הוא חג של פרדוקסים: מצד אחד הוא מסמל את הארעיות של חיי אדם ואת השבריריות של קיומנו. מצד שני – הוא חג שמח, צבעוני ומלא סעודות. אנחנו בעצם אומרים לעולם: כן, אנחנו יודעים שהחיים זמניים, אז בואו נאכל עוד קיגל ונתלה שרשראות נייר בסוכה. זו הפילוסופיה היהודית במיטבה – להפוך את השבריריות לחגיגה.
הסוכה: הבית הזמני שהוא הכי קבוע בעולם
הסוכה עצמה היא משל מדויק למעמדנו כעם. תמיד היינו קצת זמניים: בגלות ספרד, בגלות מזרח אירופה, אפילו בארץ־ישראל בעידן המנדט הבריטי – תמיד ידענו שהקירות שלנו עשויים בד ושהגג הוא כמה ענפים דקיקים. אבל דווקא הארעיות הזאת היא שהפכה אותנו לעם עם שורשים עמוקים יותר מכל עץ דקל.
ישראל של היום בונה גורדי שחקים, משגרת לוויינים, כובשת פסגות הייטק – ועדיין לא ויתרה על לבנות סוכה עם ברזנטים מהמחסן ושולחן פלסטיק שקיבל חיים חדשים אחרי שעבר את פסח. בזה יש משהו גאה: אנחנו לא מתביישים במקורותינו המדבריים ולא מוותרים על הסמל של החירות בתוך הפשטות.
האושפיזין שלא הוזמנו
על פי המסורת אנחנו מזמינים לסוכה שבעה "אושפיזין" – אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרון, יוסף ודוד המלך. אילו היו מגיעים בפועל, כנראה היו מופתעים לגלות שהפעם צריך לעבור בידוק ביטחוני בכניסה לסוכה בגלל המצב הביטחוני, ושאין יותר חמור חונה ליד.
אבל ב־2025, לצערנו, יחד עם האושפיזין הקדושים מגיעים גם כמה אורחים לא קרואים: אנטישמיות הולכת וגואה בעולם, שמדי פעם מצליחה לזחול אפילו אל חגי השמחה שלנו. כשיהודים בצרפת תולים קישוטי סוכה בחשש שמישהו יזהה אותם, כשסטודנטים בארה"ב מפחדים להניף דגל ישראל על דלת הסוכה בקמפוס – זה מזכיר לנו שהענפים הרופפים של הסכך עדיין חשופים לרוחות זרות, לא רק לאלו של אוקטובר.
יש בזה משהו ציני: העולם מוכן להאשים אותנו כמעט בכל דבר, אבל אם נבנה סוכה על המרפסת בתל אביב, בטוח יימצא מישהו בבריסל שיזעם שאנחנו "פוגעים בנוף העירוני של הפלסטינים".
ההומור היהודי חי וקיים
עם כל הכובד הזה, חג הסוכות בישראל הוא גם אחד החגים הכי מצחיקים שיש. זה החג שבו זוגות צעירים מגלים שהסוכה ש"מספיקה לשנינו" הופכת לצפופה כבר בארוחת הערב הראשונה, שבו השכנים מתחרים על מי יש לו את שרשרת הנייר הארוכה ביותר, וזה שבו כולם יודעים שהשכן שבנה את הסוכה הכי מפוארת בסוף יראה אותה מתפרקת בסערה הראשונה של החג.
אי אפשר לשכוח את הדיונים הנצחיים על ארבעת המינים: תמיד יש מישהו שמכיר מישהו שקנה אתרוג ב־500 שקל כי הוא "מהודר", ואז בטעות הילד מפיל אותו לסלט פירות. או את העובדה שאף אחד לא באמת יודע מה עושים עם הערבה אחרי ההושענות – חוץ מלהחזיק אותה כמו חרב גומי של ילדים.
סוכה מול אנטישמיות – סמל של עמידות
מעבר לבדיחות ולשמחה, יש בסוכות מסר ציוני חזק: למרות כל מה שהעולם זורק עלינו, אנחנו כאן, בארץ אבותינו, בונים סוכה על גג הבית שלנו בירושלים, חיפה או שדרות. אחרי אלפיים שנות גלות שבהן הסוכה הייתה אולי הזיכרון הכי מוחשי לבית המקדש האבוד, היום היא עומדת בלב מדינה יהודית חיה ותוססת.
זה מסר של גאווה יהודית: היינו נוודים שהעבירו סוכה ממקום למקום, והיום אנחנו מארחים בה חיילים בחופשה, ילדים צוחקים ושכנים עם בקבוק יין כחול־לבן. זהו הניצחון האמיתי על כל שונאינו – שהפכנו את הסמל של הזמניות לסמל של קבע, את הארעיות לנצחיות.
האיחול לסוף החג
כשניכנס השנה לסוכה, עם קישוטי נייר מהגן, לולב שעוד לא התייבש ומאכלי חג על שולחן מתקפל, כדאי שנזכור: חג הסוכות הוא לא רק זיכרון לעבר הרחוק אלא גם תזכורת לכך שכל בית קבע נבנה קודם כול מסוכה קטנה בלב.
ולכל שונאי ישראל ברחבי העולם – כדאי שתסתכלו טוב על הסוכה: היא אולי זמנית, אבל היא עומדת כבר אלפי שנים. אנחנו כאן כדי להישאר, עם הסכך, עם האושפיזין ועם חוש ההומור שלנו, שמצליח לשרוד כל סערה.
חג סוכות שמח, שמח במיוחד – כי אין דבר שיותר יהודי מהיכולת לשבת בסוכה רעועה, לצחוק על הגשם ולדעת שבעצם ניצחנו.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
