יום העצמאות ה-78 הוא לא רק חג לאומי, הוא תזכורת – שכל מה שנראה בלתי אפשרי – יכול לקרות.
ושלפעמים, דווקא העם הכי עקשן בעולם, הוא גם זה ששורד הכול … כולל עצמו.
זה לא פרדוקס שאני נשבר יותר ביום השואה … זה דווקא הגיוני.
כי יום השואה נוגע במקום שאין לו הגנות: לא צבא, לא מדינה, לא סיפור גבורה.
רק אדם – מול היכולת של העולם לפרק אותו.
אולי המילה "התעוררות" לא מדויקת … כי זה לא שהתעוררנו ממשהו – נזכרנו.
נזכרנו מי אנחנו, איפה אנחנו חיים … ומה המחיר של לשכוח.
הקידוש הוא רגע שבו העולם עוצר. הכל נרגע. הנרות דולקים, הרעש נחלש, והיין נשפך (במכוון או בטעות).
זו מסורת בת אלפי שנים, אבל גם שיא של כל שישי בבית יהודי.
הדת לא נעלמת – היא נודדת.
היא מחפשת מקומות שבהם אנשים עדיין רוצים לדעת למה הם קמים בבוקר.
בפעם הבאה שמישהו יגלגל עיניים וישאל “מה הקטע עם לא לגעת?”, אפשר לענות בפשטות: זה לא פחד ממין, זה חשד עמוק בכך שדברים טובים מדי, בלי גבולות, נוטים להיגמר רע
האנטישמיות החדשה לא פרצה בימין האמריקני.
היא קיבלה שם מיקרופון – אבל נולדה במקום אחר לגמרי.
חנוכה לא מבטיח שיהיה קל. הוא מבטיח שיהיה ברור. וברגעים שבהם האנטישמיות שוב מרגישה לגיטימית, עטופה במילים יפות – הבהירות הזו היא מצרך נדיר.
פוסט עם קורטוב הומור וקורטוב עצב על הפער המפליא בין שתי מילים שלא באמת דומות, אבל משום מה מתויגות כ"אותו דבר":
והפעם טור סאטירי, חריף אך לא מתלהם, שמבקש לעסוק באחת הסיסמאות הפופולריות של העידן ההומניסטי־רלטיביסטי
