העולם מתקדם במהירות מטורפת – AI שכותב שירים, רכבים אוטונומיים, חופש מיני בהסכמה, מדע שפורץ גבולות. ובאמצע כל זה, האיסלאם הפוליטי-קנאי ממשיך לדרוש מקום בשולחן, עם חרב ביד אחת וטענות קורבנות בשנייה.
נשמע כמו בדיחה רעה. אבל זו לא בדיחה. זו מציאות שמערב אירופה בונה במו ידיה.
"רוב המוסלמים שוחרי שלום" זה משפט ששווה בערך כמו "רוב האנשים אוהבים שלום". נכון. אבל כשאתה מביא 2 מיליארד אנשים עם תרבות שרואה בדמוקרטיה, בשוויון, בחופש – "כפירה", אז השלום הזה הוא רק הפסקה בין פיגועים.
כל פעם שמישהו אומר “זה לא האיסלאם, זה הקיצונים” – ההיסטוריה מגחכת בשקט
במזרח התיכון – האזור שבו גם מזג האוויר וגם הטמפרמנט אינם נוטים לאיפוק – רמדאן הפך, במיוחד בעשורים האחרונים גם לזירה פוליטית, תקשורתית ולעיתים נפיצה במיוחד.
אחת האומנויות המשוכללות של האיסלאם הפוליטי המודרני היא דו-לשוניות מוסרית.
לא במובן של לדעת שתי שפות – אלא לדעת למי מותר לומר מה.
