הראיון עם מקרון היה יכול להיות רגע שבו ישראל מציבה את המראה מול אירופה. במקום זה קיבלנו עוד שעת טלוויזיה שמזכירה למה הציבור הימני בארץ מתייחס בחשדנות לכל מה שמגיע מערוצי המרכז־שמאל

אם היה פרס נובל לזריקת ישראל מתחת לגלגלים, אירופה כבר הייתה זוכה בו בכל שנה.
אולי זה הזמן שנפסיק להתפלא: זה לא באג, זו פונקציה. כל עוד האירופים מחפשים לעצמם תחושת מוסריות בזול – אנחנו נישאר השעיר לעזאזל האהוב עליהם.

כמו תמיד, אחרי שהמצלמות יכבו, המדינות יחזרו לעסוק במלחמות שלהן, במשברים הכלכליים שלהן ובמהומות המהגרים שלהן. ואנחנו? אנחנו נישאר פה, נגן על הגבולות שלנו, נשלח את הבנים לקרבי, ונמשיך לחיות במציאות שהם מציירים על מפות האו״ם כאילו היא משחק סיכון.

זו לא מדינה – זו פיקציה. זו לא תנועת שחרור – זו תעשיית סחיטה בינלאומית. והכרה במדינה כזאת היא לא "מעשה שלום" אלא פרס על טרור. כל מי שמרים יד בעד החלטה כזו אומר למעשה: "רצחתם, חטפתם, יריתם – קיבלתם גבול, דגל ומושב באו״ם".

במשך עשרות שנים, שוודיה הייתה משהו בין חדר הסבה מצופה אורן טבעי לבין ספר הדרכה של “איך להיות מדינה בלי לעשות בעיות”
אבל בשנתיים־שלוש האחרונות, משהו שם השתנה

אירופה של סוף 2025 היא שיעור בהיסטוריה לכולנו: יבשת שלמה שמכרה את עצמה בשם ערכים ריקים. השאלה היא – האם נלמד מהשיעור הזה בזמן, או שנמצא את עצמנו בעוד עשור כותבים על "ישראל 2035 – קווים לדמותו של המזרח התיכון הפוסט-יהודי" ?

פעם היו באירופה אבירים, קתדרלות, אופרה, תחרות גבינות, ומלחמות שאפשר היה להבין — בערך.
היום יש בה יותר מסגדים מקתדרלות, יותר רמאדן מחג מולד, ויותר התחשבות באיסלאם מאשר בתרבות שיצרה את דנטה, בטהובן ומונה ליזה.

באמצע אירופה המנומסת, עטופת האפלה האינטלקטואלית של התקינות הפוליטית, פתאום צץ אדם. בלונדיני. זקוף. לוחמני. עם תספורת שנראית כמו הכלאה בין טראמפ לביבי בשנת בחירות. קוראים לו חירט וילדרס, והוא פחות או יותר הדבר האחרון שציפיתם לו מהולנד — ארץ הטחנות, הגמדים על קבקבים ופרחי הצבעוני.

אירלנד הפכה למקום שבו הצדק הפך לקריקטורה. מדינה ששכחה את ההבדל בין הזדהות עם חלש לבין עיוורון מוסרי.
הם מייבאים אנטישמיות עם מבטא, מחליפים עובדות בסיסמאות, ובטוחים שציוץ נגד ישראל זה אקט של אומץ אבל האמת הפשוטה היא שהם פשוט פחדנים.