האם תתעורר היבשת הישנה ותבין שבזמן שישנה הפכה מה"יפיפיה הנרדמת" לסל המיחזור של העולם ?
האם היבשת הישנה תתעורר סוף-סוף, או שתמשיך לישון בתור סל המיחזור של העולם?
איך אירופה הפכה מה"יפיפיה הנרדמת" למזבלה מוסרית עם חימום תת־רצפתי
אירופה תמיד אהבה לראות את עצמה כמשהו אחר.
לא אימפריה – אלא תרבות.
לא כוח – אלא ערכים.
לא אינטרס – אלא מצפון.
בזמן שארה"ב שיחקה קאובויים, רוסיה שיחקה טנקים וסין שיחקה שחמט ארוך טווח, אירופה ישנה. ולא סתם ישנה – ישנה עם שמיכה עבה של רגשי אשמה, כרית של מוסר מופשט, ושעון מעורר שבור שעליו כתוב: "אל תפריעו – דיאלוג בתהליך".
הבעיה?
בזמן שאירופה נרדמה כ"יפיפיה הנרדמת", היא התעוררה למציאות שבה היא לא נסיכה – אלא סל המיחזור של העולם.
פעם: מרכז העולם. היום: מרכז קליטה
אירופה של המאה ה-20 הייתה עדיין שחקן.
אירופה של המאה ה-21 היא מארחת.
לא מארחת במובן האלגנטי – עם יין וגבינות.
מארחת במובן של: "תיכנסו, תרגישו בבית, אין לנו מושג מי אתם, אבל בטוח שזה אשמתנו".
בשם פתיחות, הכלה ו"תיקון היסטורי", היבשת פתחה שערים – בלי לשאול מי נכנס, למה, ומה הוא חושב על החוקים, הערכים והחיים עצמם.
וכששאלו שאלות?
קיבלו תשובה אחת:
"זו גזענות".
תרבות של סליחה – בלי זיכרון
אירופה בנתה לעצמה מוסר חדש:
מי שסובל – צודק.
מי שמגיע – זכאי.
מי שמבקר – פשיסט.
זו תרבות שלא שואלת שאלות קשות, כי שאלות קשות מזכירות לה דברים לא נוחים:
קולוניאליזם.
מלחמות עולם.
מחנות.
דם.
אז במקום להתמודד – היא בחרה להלקות את עצמה לנצח.
ובדרך, ויתרה על הדבר הכי בסיסי: אינסטינקט הישרדות.
רב־תרבותיות: רעיון יפה, יישום התאבדותי
הרב־תרבותיות האירופית הובטחה כגן עדן:
כולם חיים יחד, כל תרבות שווה, אין אמת אחת, אין ערכים מחייבים.
בפועל?
אירופה גילתה שרק צד אחד באמת רב־תרבותי.
הצד השני פשוט הביא את התרבות שלו – ולא ראה סיבה להחליף.
כך נולדו שכונות שבהן החוק המקומי הוא המלצה,
בתי ספר שבהם חופש הביטוי נגמר כשהוא פוגע ב"רגישויות",
ומדינות שבהן משטרה מפחדת להיכנס לאזורים מסוימים – כדי לא "להסלים".
סליחה, אבל אם מדינה מפחדת מהשכונות שלה – זו לא מדינה. זו חברת ביטוח עם דגל.
איכות סביבה? בטח. איכות תרבות? פחות
אירופה אובססיבית למיחזור.
קשיות מנייר.
פקקים מחוברים לבקבוק.
פחי הפרדה צבעוניים.
אבל כשזה מגיע למיחזור אנושי?
שם היא איבדה שליטה.
בשם הומניזם, היא הפכה ליעד של כל מי שמחפש:
קצבאות בלי נאמנות.
זכויות בלי חובות.
חופש בלי אחריות.
ואם מישהו מעז לומר:
"אולי זה לא עובד?"
הוא מיד משויך לימין קיצוני, גם אם הוא סוציאל-דמוקרט עם כלב מחסה ואופניים.
האליטה האירופית: מנותקת, מוסרית, ועיוורת
הבעיה האמיתית לא נמצאת ברחוב.
היא נמצאת בפרלמנטים, באקדמיה, ובמערכות התקשורת.
האליטה האירופית חיה בבועה סטרילית:
שכונות יפות.
אבטחה שקטה.
חינוך פרטי.
וכלים חד־פעמיים מבמבוק.
היא מטיפה לערכים – אבל לא משלמת את המחיר שלהם.
את המחיר משלמים המעמדות הנמוכים:
תחבורה ציבורית מסוכנת יותר.
בתי ספר קורסים.
אלימות שמוסברת כ"תסכול חברתי".
ואז מגיעה ההפתעה: הימין עולה
ואירופה "המומה".
איך זה קרה?
איך הציבור פונה לימין?
איך אנשים רוצים גבולות, חוק, זהות?
התשובה פשוטה:
כששלטון מאבד קשר למציאות – המציאות מצביעה נגדו.
זה לא פשיזם.
זה רפלקס.
האם אירופה תתעורר?
אולי.
אבל רק אם תפסיק לראות את עצמה כמרכז מוסרי של היקום, ותתחיל להתנהג כמו יבשת שרוצה לשרוד.
זה ידרוש ממנה דברים קשים:
להגדיר גבולות.
להעדיף אזרחים על רעיונות.
להבין שלא כל תרבות משתלבת.
ולהפסיק להתנצל על עצם קיומה.
סיכום: יפיפיה, השעון מצלצל
אירופה עדיין יפה.
עדיין עשירה.
עדיין חכמה.
אבל אם היא תמשיך לישון,
להתנצל,
ולמחזר ערכים במקום לשמור עליהם –
היא לא תתעורר לנשיקה.
היא תתעורר למציאות שבה מישהו אחר כבר עבר לגור בארמון.
ובניגוד לאגדות –
פה אין סוף טוב מובטח.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
