זו לא מדינה – זו פיקציה. זו לא תנועת שחרור – זו תעשיית סחיטה בינלאומית. והכרה במדינה כזאת היא לא "מעשה שלום" אלא פרס על טרור. כל מי שמרים יד בעד החלטה כזו אומר למעשה: "רצחתם, חטפתם, יריתם – קיבלתם גבול, דגל ומושב באו״ם".
במשך עשרות שנים, שוודיה הייתה משהו בין חדר הסבה מצופה אורן טבעי לבין ספר הדרכה של “איך להיות מדינה בלי לעשות בעיות”
אבל בשנתיים־שלוש האחרונות, משהו שם השתנה
אירופה של סוף 2025 היא שיעור בהיסטוריה לכולנו: יבשת שלמה שמכרה את עצמה בשם ערכים ריקים. השאלה היא – האם נלמד מהשיעור הזה בזמן, או שנמצא את עצמנו בעוד עשור כותבים על "ישראל 2035 – קווים לדמותו של המזרח התיכון הפוסט-יהודי" ?
פעם היו באירופה אבירים, קתדרלות, אופרה, תחרות גבינות, ומלחמות שאפשר היה להבין — בערך.
היום יש בה יותר מסגדים מקתדרלות, יותר רמאדן מחג מולד, ויותר התחשבות באיסלאם מאשר בתרבות שיצרה את דנטה, בטהובן ומונה ליזה.
באמצע אירופה המנומסת, עטופת האפלה האינטלקטואלית של התקינות הפוליטית, פתאום צץ אדם. בלונדיני. זקוף. לוחמני. עם תספורת שנראית כמו הכלאה בין טראמפ לביבי בשנת בחירות. קוראים לו חירט וילדרס, והוא פחות או יותר הדבר האחרון שציפיתם לו מהולנד — ארץ הטחנות, הגמדים על קבקבים ופרחי הצבעוני.
ספקולציה היסטורית צינית על אימפריה שמעדיפה תה על דם
ועל המצפון המעוות של אירופה – אותו מצפון שכיום שוב מעדיף פלסטינים עם RPG על יהודים עם דגל.
אירלנד הפכה למקום שבו הצדק הפך לקריקטורה. מדינה ששכחה את ההבדל בין הזדהות עם חלש לבין עיוורון מוסרי.
הם מייבאים אנטישמיות עם מבטא, מחליפים עובדות בסיסמאות, ובטוחים שציוץ נגד ישראל זה אקט של אומץ אבל האמת הפשוטה היא שהם פשוט פחדנים.
היבשת שפעם עמדה מול אימפריות, חצתה אוקיינוסים והביאה את תרבות המערב — לא עומדת היום מול שום דבר. אפילו לא מול עצמה. היא בחרה לוותר: על זהות, על גבולות, על גאווה לאומית, על חירות אינטלקטואלית.
ישראל היא ההפך מאירופה: עם צעיר, חי, לחוץ, ציני, חמוש, ודי בטוח בעצמו. וגם אם לפעמים נדמה לנו שאנחנו משוגעים — לפחות אנחנו לא מתאבדים בשם הסובלנות.
מה קורה כשממלכה של שפיות מחליטה להיכנע באדיבות.
ולחייך, גם כשעוקרים לה את התרבות – בשם סובלנות שלא סובלת כלום.
האהבה לישראל היא לא סיפור הוליוודי. היא לא מחולקת לעלילה חלקה עם סוף מתוק. זו אהבה מסוג אחר – כזו שנולדה ממחויבות, לא מרומנטיקה. היא כוללת תורים בקופת חולים, קללות בכביש, שכר דירה שמריח מהונאה – ועדיין, היא אהבה עמוקה יותר, בוערת יותר, כזו שמובילה אנשים לטוס לכאן דווקא כשהשמיים רועמים.
