במזרח התיכון – האזור שבו גם מזג האוויר וגם הטמפרמנט אינם נוטים לאיפוק – רמדאן הפך, במיוחד בעשורים האחרונים גם לזירה פוליטית, תקשורתית ולעיתים נפיצה במיוחד.
מי בכלל רוצה שלום עם השכנים שלנו, כשכל מה שיוצא להם מהאוזניים (ומהמסכים) זו שנאה ?
אין דבר מסוכן יותר מאידאולוגיה אלימה שכולם מתעקשים להציג כטעות ניסוח.
מי שלא מסוגל לעמוד מול משטרי דיכוי לא צריך להוביל את שיח זכויות האדם
ומי שלא מוכן לשלם מחיר על מוסר שיפסיק למכור אותו לאחרים.
אחת האומנויות המשוכללות של האיסלאם הפוליטי המודרני היא דו-לשוניות מוסרית.
לא במובן של לדעת שתי שפות – אלא לדעת למי מותר לומר מה.
המערב שכח את עצמו … ישראל זוכרת יותר מדי
והאור? הוא עדיין שם – אבל צריך אומץ כדי להדליק אותו.
פעם, בצרפת, חתכו ראשים בשביל חירות, שוויון ואחווה, היום, חותכים ראשים בשם "כבוד הנביא".
זה לא סתם פרדוקס היסטורי – זו טרגדיה מערבית עם תסריט של דיסני ואלימות של דאע"ש.
הולנד – מדינת החופש, הקנאביס, הזכויות והגבינות – נראית כמו המקום האחרון שבו השריעה תמצא קהל אוהד. אבל כמו שלמדנו מבלגיה השכנה: באירופה של 2025, מה שנראה בלתי אפשרי הופך למציאות עוד לפני שסיימת את הלאטה שלך באמסטרדם.
הרצח של צ’ארלי הוא לא רק טרגדיה אישית. זה פצע בחברה. אבל האמת הכואבת היא שהרצח התחיל מזמן – לא עם הכדור, אלא עם ההכפשות. שנים תקשורת מגויסת ציירה אותו כאויב. שנים באקדמיה הסבירו שהוא מסוכן. שנים ברשתות החברתיות ניסו להעלים אותו מהפיד שלנו.
וכשאתה מתייג אדם כ"איום לדמוקרטיה" מספיק פעמים – אל תתפלא אם מישהו ייקח את זה צעד אחד קדימה.
המוות של צ’ארלי קירק הוא לא רק סוף של פרק. הוא תחילתה של תקופה. אם עד היום היה אפשר להעמיד פנים שאנחנו חיים בתוך "שיח דמוקרטי", היום ברור שזה כבר לא ויכוח על רעיונות אלא מלחמה על עצם הלגיטימיות שלנו.
השאלה הגדולה היא לא מה נעשה עם המתנקש, אלא מה נעשה עם המורשת שצ’ארלי השאיר אחריו
