הראיון עם מקרון היה יכול להיות רגע שבו ישראל מציבה את המראה מול אירופה. במקום זה קיבלנו עוד שעת טלוויזיה שמזכירה למה הציבור הימני בארץ מתייחס בחשדנות לכל מה שמגיע מערוצי המרכז־שמאל

אם היה פרס נובל לזריקת ישראל מתחת לגלגלים, אירופה כבר הייתה זוכה בו בכל שנה.
אולי זה הזמן שנפסיק להתפלא: זה לא באג, זו פונקציה. כל עוד האירופים מחפשים לעצמם תחושת מוסריות בזול – אנחנו נישאר השעיר לעזאזל האהוב עליהם.

השקר של "האפרטהייד הישראלי" הוא לא טעות, אלא אסטרטגיה. הוא נועד לא לתקן את ישראל — אלא לחסל את הרעיון שלה.
ולכן אסור לנו להתייחס אליו בסלחנות אקדמית או בהומור ליברלי. אבל מותר לנו, ואפילו רצוי, להתייחס אליו בציניות — ולחשוף את האבסורד שבו.

פעם היו באירופה אבירים, קתדרלות, אופרה, תחרות גבינות, ומלחמות שאפשר היה להבין — בערך.
היום יש בה יותר מסגדים מקתדרלות, יותר רמאדן מחג מולד, ויותר התחשבות באיסלאם מאשר בתרבות שיצרה את דנטה, בטהובן ומונה ליזה.

פעם, יהודים היו נאבקים על חייהם, היום – הם נאבקים על זכותם להאשים את עצמם
ואם אפשר – לעשות את זה בטי שירט עם כיתוב שנון, באנגלית, בקפלן או שדרות רוטשילד

אם תחפשו את ההגדרה של "אויב בתחפושת", לא תמצאו אותה בלקסיקון של דיפלומטים מערביים – אבל תמצאו אותה במציאות, עם דגל בורדו וחרב עקומה באמצע. קוראים לה קטאר.

אירלנד הפכה למקום שבו הצדק הפך לקריקטורה. מדינה ששכחה את ההבדל בין הזדהות עם חלש לבין עיוורון מוסרי.
הם מייבאים אנטישמיות עם מבטא, מחליפים עובדות בסיסמאות, ובטוחים שציוץ נגד ישראל זה אקט של אומץ אבל האמת הפשוטה היא שהם פשוט פחדנים.

איך שנאת היהודים שוב הפכה לטרנד – והפעם בחסות הממסד, האקדמיה, והתקינות הפוליטית