פורים 2026 הוא לא רק עוד חג תחת אש. הוא תזכורת חדה לכך שגם בעידן של טילים מדויקים וכטב"מים מתאבדים, יש דבר אחד שקשה מאוד ליירט – רצון לאומי להמשיך לחיות.
ובמזרח התיכון של 2026, זה נשק אסטרטגי לא פחות חשוב מכל מערכת הגנה אווירית.

פורים, החג שבו הכול מתהפך הוא אולי הרגע הכי מתאים להזכיר לאימפריות שיכורות מעצמן:
גם אתם – בסוף – רק תחפושת

מבחינת וושינגטון, הוויתור הישראלי על הסיוע אינו מהלך עוין –
אבל הוא כן מערער סדר קיים שעבד לטובתה.

היגמלות מהסיוע האמריקאי איננה מהלך של “עצמאות או מוות”.
היא מהלך של ניהול סיכונים בעולם שבו תלות היא חולשה.

ישראל לא פוגעת בתעשיות הנשק האמריקאיות בכוונה.
היא פשוט מפסיקה לשחק לפי חוקים שנכתבו כשלא הייתה לה ברירה.

מי שממהר להציג את המהלך כהפגנת עצמאות לאומית, או לחלופין כצעד מסוכן ומיותר, מחמיץ את העיקר:
זהו מהלך שמבקש לשנות את כללי המשחק, לא לפרוש ממנו.

האמריקאים עכשיו מגלים את מה שאנחנו בישראל למדנו מזמן: טולרנטיות זה מצוין – עד שמישהו מנצל אותה כדי להשתלט עליך.

אם ניו יורק באמת תבחר בזוהראן ממדאני, זו תהיה הוכחה סופית שהעיר שעברה את ה־9/11, את טראמפ, ואת בלאטנר ב־Times Square – לא הצליחה לשרוד את הפרוגרסיביות.
אבל היי, לפחות יהיה להם עיר נקייה מאשמה: לא מאבק, לא מפשע, לא מהומלסים, לא מטירלול פרוגרסיבי, לא מאנטישמיות, לא ממהגרים מוסלמים … אבל מאשמה