במדינה שבה כולם בטוחים שהם ראש הממשלה – עצם זה שיש עדיין מדינה
זו כנראה ההצלחה הכי גדולה שלנו.
כשהכנסת לא עושה את העבודה – בג"ץ ירים את הכפפה, יכתוב את החוקים, יעצב את המציאות, ואפילו ישתה לכם את הסודה מהמקרר.
מחאה אמיתית היא כוח אדיר בדמוקרטיה, אבל כשכל שני וחמישי חוסמים לך את נתיבי איילון בשם ערכים שכתובים בערבית – כדאי לשאול:
"מי באמת מוחה פה – ומי פשוט מנסה להנדס אותך?"
תארו לעצמכם עולם מוזר, כמעט דמיוני – יום אחד אתה מתעורר, פותח חדשות — ואין פסיקה חדשה של בג"ץ שקובעת מה הממשלה צריכה באמת לעשות, מי רשאי להיות שר, ואיזה סוג קפה מותר למזוג בישיבות ממשלה.
אין עתירה על מדיניות ביטחונית, אין התערבות בהרכב הקואליציה, אין פסק דין שמפרש מחדש את משמעות המילה "חוק".
מדינה יהודית ודמוקרטית – או מדינת בג"ץ והארץ?
אי אפשר לשמר דמוקרטיה שבה השופטים שופטים את העם – במקום שהעם יבחר את מנהיגיו. אי אפשר להמשיך במציאות שבה כל יוזמה לאומית, כל רפורמה שמרנית, כל חוק בעל צביון יהודי – מיד מועברת למסננת של יועצים, פרקליטים, ובסוף – 15 אנשים שמרגישים כמו חבר מושבעים עליון של מדינה שאין להם בה אפילו דגל.
יש רגעים שבהם ההיסטוריה לא נכתבת – היא מתבשלת. על אש בינונית, עם הרבה שמן דלגיטימציה, רוטב חשדנות, וקישוט של מראית עין. ברוכים הבאים למטבח המשפטי של מדינת ישראל, שם התבשיל המרכזי כבר שנים הוא "תיקי נתניהו", אבל ההגשה? כמו בפריז – קטנה, מנופחת, יומרנית, ומאוד יקרה למשלם המיסים.
