עישון פסיבי: התחביב הלאומי של אנשים שמעולם לא ביקשו לעשן
הגיע הזמן להכיר בזה: עישון פסיבי הוא אחד התחביבים הלא-רצוניים הנפוצים ביותר בעולם.
אנחנו לא בחרנו בזה, אנחנו לא נהנים מזה, אבל איכשהו כולנו משתתפים.
הגיע הזמן להכיר בזה: עישון פסיבי הוא אחד התחביבים הלא-רצוניים הנפוצים ביותר בעולם.
אנחנו לא בחרנו בזה, אנחנו לא נהנים מזה, אבל איכשהו כולנו משתתפים.
התור, גבירותיי ורבותיי, הוא אולי ההמצאה הגדולה ביותר של הציוויליזציה – אחרי הגלגל, הפלאפל והקרטיבים. ונדמה שאין מקום בו התור הופך להיות חוויה קיומית, רגשית ולעיתים אף טראומטית, כמו בבית המרקחת.
למה דווקא שם? כי בתור לקופת חולים קורה תהליך נדיר שבו זרים גמורים הופכים לקהילה, והתרופות הופכות לתירוץ לשיחה נפשית.
כשהמדינה סוערת, כשהחדשות מדכאות, כשהעם חלוק, כששמאל וימין רבים – שווארמה מחכה לנו בפינה. היא לא שואלת אם הצבעת. היא לא בודקת אם אתה בעד רפורמה. היא פשוט שם, עם סלט כרוב, טחינה נוזלת, ומבט שאומר: "שכח מהכול, אחי, ביס אחד ותבין למה נולדת."
זו לא עוד מלחמה רגילה. זו לא לחימה על שטח, משאבים או כבוד לאומי. לא מדובר בחמאס, חיזבאללה או הפקח של החניה. מדובר במאבק הפנימי, האמיתי, הכי יצרי שיש – המלחמה בין הכרס והכרובית.
לפעמים נדמה שהקורונה הייתה חלום רע, או סיוט משותף של האנושות שכולנו עברנו בו־זמנית, התעוררנו בבהלה — ואז חזרנו לדפדף באינסטגרם כאילו כלום לא קרה. זכרתם שפעם ניהלנו דיונים סוערים על איזה צד של המסכה כלפי חוץ? שהילדים למדו בזום וההורים למדו לספור עד 10 לפני שמאבדים את זה לגמרי? היום, כשאתה שומע מישהו משתעל באוטובוס, אתה לא מזנק מיד עם אלכוג'ל ביד — אתה פשוט מקווה שהוא לא משתעל עליך.