חיים בין אזעקות לכותרות
מי שחי כאן לומד דבר אחד חשוב: החיים לא מחכים לשקט, הם קורים תוך כדי.
והשאלה היא לא אם יהיה רגוע … השאלה היא איך אתה חי כשהכול רועש.
מי שחי כאן לומד דבר אחד חשוב: החיים לא מחכים לשקט, הם קורים תוך כדי.
והשאלה היא לא אם יהיה רגוע … השאלה היא איך אתה חי כשהכול רועש.
כל עוד יש כאן אנשים שממשיכים להאמין – לא בתיאוריה של דו־לאומיות, אלא בזכות ההיסטורית של עם אחד קטן ומציק לשוב הביתה – התקווה לא אבדה.
וכל עוד בלבב פנימה נשאר לנו קצת מהחוצפה היהודית, קצת אמונה, וקצת ציניות בריאה – היא גם לא תיעלם.
כשמערכת החינוך מתעקשת ללמד “חשיבה חופשית” – אבל רק מסוג אחד
אם במאה ה-20 גרמניה ניסתה לכפות את עליונותה באמצעות כוח,
במאה ה-21 היא מנסה לכפות את חולשתה באמצעות מוסר
מה למדנו? לשכוח אסור, לסמוך אסור, להפסיד – בלתי אפשרי
שנתיים אחרי 7.10, השיעור הברור הוא שלעם היהודי אסור להתבלבל: לא להאמין לשום הבטחה של "שלום עולמי", לא לשכוח את המחיר של השאננות, ולא להניח שהעולם המערבי יגן עלינו.
היבשת שפעם עמדה מול אימפריות, חצתה אוקיינוסים והביאה את תרבות המערב — לא עומדת היום מול שום דבר. אפילו לא מול עצמה. היא בחרה לוותר: על זהות, על גבולות, על גאווה לאומית, על חירות אינטלקטואלית.
ישראל היא ההפך מאירופה: עם צעיר, חי, לחוץ, ציני, חמוש, ודי בטוח בעצמו. וגם אם לפעמים נדמה לנו שאנחנו משוגעים — לפחות אנחנו לא מתאבדים בשם הסובלנות.