אז האם התרבות האירופית חולה סופני? כנראה שלא.
אבל היא בהחלט נראית לפעמים כמו אדם שמגיע לרופא עם רשימה ארוכה של תסמינים: בלבול זהות, עייפות פוליטית, והרבה יותר מדי אידיאולוגיה על קיבה ריקה.
איך הפך “שלום היסטורי” להסכם אי־נעימות מנומס עם שכנה שממש לא סובלת אותך
האסלאם הוא גם דת וגם אידיאולוגיה פוליטית-משפטית. לא כל מוסלמי אלים, לא כל אסלאם אלים – אבל בגרעין הטקסטואלי וההיסטורי של האסלאם יש שאיפה ריבונית, לא רק רוחנית.
בעולם שבו כל אמת נחשבת פגיעה, כל גבול נחשב גזענות וכל הגנה עצמית נחשבת פשע, הופיע אדם אחד, לא עדין, לא מנומס, לא אלגנטי
ואמר: די
פעם, בצרפת, חתכו ראשים בשביל חירות, שוויון ואחווה, היום, חותכים ראשים בשם "כבוד הנביא".
זה לא סתם פרדוקס היסטורי – זו טרגדיה מערבית עם תסריט של דיסני ואלימות של דאע"ש.
המשבר ההומניטרי בסווידא הוא לא רק טרגדיה, אלא גם מראה שמראה לעולם את הצביעות שלו. התקשורת העולמית, שמתיימרת להיות שומרת הסף של המוסר, בוחרת להתעלם מקהילה קטנה שסובלת תחת דיכוי ומחסור. מנקודת מבט ימנית-לאומית, זה לא מפתיע: העולם תמיד יעדיף את הנרטיבים שמתאימים לו, וסווידא פשוט לא נכנסת לקטגוריה הזו.
לפעמים, נדמה שההיסטוריה שיכורה, ומסתובבת במעגלים עם כוס ראקי ביד. הנה, מאה שנה אחרי קריסת האימפריה העות'מאנית חוזר הטיפוס שמבקש ללבוש את הגלימה. הפעם הוא לא סולטן עם טורבן ושבעים פילגשים, אלא פוליטיקאי חובש חליפה, מחזיק דרכון של נאט"ו, ושמו רג'פ טאיפ ארדואן.
